מה קרה לאמילי עמרוסי?

הצד הסרוג של הפיד שלי עוסק, שלא לומר- חופר, בטור המדובר על אמילי עמרוסי ומשמעותו למפעל ההתיישבות/ התנחלות ביו"ש. למי שלא עקב- הדוברת לשעבר של מועצת יש"ע ואשת תקשורת מוערכת החליטה לעזוב את ההתנחלות טלמון ולעבור לקריית מנחם.  קראתי גם. והסיפור בעיני הוא ממש לא ימין-שמאל, התנחלויות וקו ירוק.

הסיפור הוא יחסי עיר-פרבר, ובמקרה שלנו- ירושלים והישובים סביב לה.

מאז 1967 ירושלים נמצאת בהליך פרבור מואץ לארבע רוחות השמיים. יישובים קהילתיים-כפריים חמודים וישובים פרבריים נבנו סביב ירושלים בחמישים השנים האחרונות.

זה תהליך שהתרחש משני צידי הקו הירוק ולכל המגזרים- חילונים, דתיים, מסורתיים, חרדים וכל מה שביניהם. בהכללה: החרדים הלכו לביתר עלית ובית שמש, החילונים לצור הדסה, הר אדר ומבשרת, המסורתיים למעלה אדומים וגבעת זאב, מי שביניהם הלכו ליישובי אלון או לנטף והסרוגים לגוש עציון, בית אל ומעבר לה. היישובים האלו הציעו דיור זול (במיוחד מעבר לקו הירוק) ומפלט רגוע מהמציאות הירושלמית.

זה תהליך שעבר על כל מטרופולין בעולם. קודם מתכנסים בעיר, אחר כך פרבור מסיבי ואז מגיעה החזרה אל העיר. תל אביב איבדה 100,000 איש נטו תוך עשרים שנה לערים הסמוכות. אוכלוסיית ירושלים המשיכה לצמוח בשל ריבוי טבעי בעיקר אבל מאזן ההגירה היה ונותר שלילי למעלה מעשרים שנה.

אז מה קרה לאמילי עמרוסי? היא לא פחות ימנית ואידיאולוגית ממה שהייתה, היא פשוט חזרה לעיר. כמו שקרה לתל אביב החל מסוף שנות התשעים. כמו שקרה להרבה חילונים שעזבו למבשרת ואחרי שהילדים גדלו חזרו לעיר לדירה קטנה יותר אבל נגישה יותר בירושלים (חלק לא מבוטל מהרוכשים ב"משכנות האומה" לדוג')

ציטטות נבחרות:

"כדי לנסוע לצילום רנטגן פשוט בגלל חשש לשבר ביד, צריך להתארגן על חצי יום תיזוז. אוטובוס יש פעם ביום ואי אפשר להסתדר בלי שתי מכוניות למשפחה. אם אין מורות טובות לאנגלית בבית הספר, קשה למצוא מורות שיגיעו. היצע החוגים מצומצם. היצע הרופאים דקיק…

במרחק הליכה יימצא לי הרבה ממה שהעיר יכולה להציע, ובמרחק דקות נסיעה בודדות אני מוצאת את כל השאר. אתמול חצינו את הכביש כדי לקנות ברגים וחזרנו עם פלאפל, ספרי לימוד ובטריות

…ואין תעבורת רעיונות… לא בטוח שאשתתף במניינים האורתודוקסיים־השוויוניים בירושלים, אבל אני יודעת שהם קיימים במרחק פסיעה. בטלמון לא היו פמיניסטיות מעצבנות שאוכל להתווכח איתן, כי פשוט לא היה ויכוח… אישה שנושאת דבר תורה בבית הכנסת לאוזני קהל מעורב, מחזה שהולך ונפוץ בקהילות הדתיות בישראל, לא יקרה בעשרים השנים הקרובות בטלמון. אני רוצה שהבת שלי תראה אישה דורשת בפרשת השבוע: לא כי אמא שלה כזאת, כי זאת עוד אפשרות בשבילה"

הישוב הקהילתי עם ועדת הקבלה והאוכלוסייה ההומוגנית לעולם, אבל לעולם, לא יצליח להתחרות באפשרויות ובנגישות שמציעה העיר הגדולה. לעולם לא אמיר את הקלילות של הנגישות באופניים ואת החנויות של דרך בית לחם (כל עוד לא יהפוך לעמק רפאים 2) בעד שום גג רעפים אדמדם ונוף מדברי/ הררי פסטורלי. אני מוכן לספוג את הרעש של דרך חברון ובלבד שלא לגור מאחורי שער צהוב שנסגר בלילה.

מתישהו אנשים מגלים שגינה פרטית זה אולי אחלה מקום להתחיל לגדל בו ילדים, אבל כשהם גדלים קצת יותר והתלות ברכב פרטי ובהסעות גוברת וכשהאפשרויות שאתה רוצה שהם יחוו מועטות- העיר פתאום נראית כמו אופציה. חברה הומוגנית זה נחמד, לבלות עם אנשים כמוך היתה הסיסמה של רשת קפה אפרופו. מתי ישבתם שם לאחרונה?

באופן כללי אני חושב שפיספנו כמדינה את משבר הדיור, שהוא בעיני לא משבר דיור אלא משבר עיור. מחירי הדירות עלו בצורה כה חדה כי בסוף למדינת ישראל יש 2-3 מרכזי ערים מתפקדים וגם זה ברמה סבירה. אם היינו מייצרים ערים ומטרופולינים יותר מוצלחים כל המשבר הזה לא היה פורץ. לא חסרות דירות במדינה, אנשים לא גרים ברחובות ופולשים לנכסים נטושים, חסרות ערים נורמליות, נגישות לתחבורה ציבורית מעולה (גם בשבתות), ערים שרוכבי אופניים, משפחות עם ילדים, נכים וקשישים יכולים להתנייד בהם בקלילות. ערים ששמות את הרכב הפרטי בתחתית סדר העדיפויות ושיש בהן שפע הזדמנויות, עירוב שימושים אינטנסיבי ומגוון של אפשרויות.

התכנית שהממשלה מציעה לנו לצערי היא פרבור, פרבור ועוד פרבור. עוד שכונות ענק שיחלישו את הערים הקיימות. ראינו מה הפרבור הזה עשה לירושלים, שרק בעשור האחרון הצליחה קצת להרים את הראש. במקום לקדם דיור- צריך לקדם עיור נכון. זה יהיה הרבה יותר זול מהתשתיות שדורשות שכונות הענק החדשות והרבה יותר אפקטיבי.

ומה איתנו, עם בירת הנצח המאוחדת? ראשית,  צריך לעצור את המשך בניית שכונות הענק ברוח משרד השיכון, אותן שכונות נכות מבחינה תכנונית שיהיו לנטל על העיר. ואם כבר בונים- אז את חלקן בלבד וגם שהוא יהיה בסטנדרטים עירוניים. שנית, לקדם התחדשות עירונית וציפוף של השכונות הקיימות לצד פיתוח תשתיות, גינות ציבוריות ובעיקר תחבורה ציבורית ראויה ושלישית- להיערך לתופעה נרחבת הרבה יותר של החזרה אל העיר, גם במגזרים אחרים. לא בטוח שילד שגדל בבית"ר עלית רואה לנגד עיניו את אותו מודל חרדי קלאסי וכשזה יקרה- אין ספק שהחיים פה יהיו עוד יותר מעניינים ממה שהם היום.

 

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



3 תגובות

  • אוגוסט 28, 2016

    מעין

    יופי, אולי הילדים שלה גם יראו בטעות את מצעד הגאווה ולא יהיו כל כך הומופובים ולסביפובים כמו אמא שלהם.

  • אוגוסט 28, 2016

    יאיר

    +1
    אבל הבעייה היא שאת הציפוף מבצעים בדיוק כמו את בניית השכונות החדשות — בלי [מספיק] מחשבה על תשתיות, על נגישות, על אופניים. תן תחבורה מעולה מהפרברים ומהשכונות אל העיר, והן (השכונות) יפסיקו להיות נטל.

  • נובמבר 27, 2016

    איתמר כהן

    יישר כח. כל מילה בסלע. רץ לשתף בפייס.