תצעדו אחרת

טור אורח של  אביב טטרסקי  על צעדות הדגלים:

כמו בכל שנה ביום ירושלים הרחובות ממרכז העיר בואכה שער שכם והעיר העתיקה יתמלאו באלפי ישראלים, רובם גברים, צעירים, חובשי כיפה. קבוצות קבוצות הם יצעדו וירוצו. מחובקים באחווה גברית, צעדיהם מרעימים. שירתם תישמע למרחק והאוויר יתמגנט באנרגיה הלוהטת שלהם. מצעד הדגלים של יום ירושלים אינו שונה מרוב ההתוועדויות החגיגיות של גברים דתיים-לאומיים: לפעמים הם מבטאים את הלהט שלהם בצורה מאולצת, לפעמים הוא מתפרץ בצורה לא מהוקצעת אבל כשהם ב-zone מדובר באקסטזה אדירה ומזככת.

האנרגיות הללו שאי אפשר שלא לחוש בעצמתן הן תולדה של מפגש מחשמל בין שמים וארץ. מלמעלה הכמיהה הרוחנית, הנכונות להתמסר והתשוקה להתאיינות האני ולהיבלעותו במשהו "גדול יותר". ומלמטה הארוס של גופות גבריים בני-עשרה, התסיסה הלאומית וכמובן האדמה עצמה – ירושלים שאוחדה. ואכן, הציונות הדתית היא נושאת הדגל בעשורים האחרונים של החיבור בין רוחניות לארציות. החיבור הזה מעניק לה את עוצמתה ומתוקפו היא שואפת להוביל את המדינה.

 אלא שהציונות הדתית אינה מצליחה לחבר בין שמים לארץ בצורה אמתית. ערכיה ושאיפותיה הרוחניות מתנגשים עם המציאות הארצית של ירושלים הדו-לאומית. חוסר היכולת של הציבור הדתי-לאומי להתמודד עם הפער הזה הוא אחת הסכנות הגדולות המאיימות על החברה הישראלית.
כל מי שמבקר בעיר העתיקה נוכח מיד שמדובר בשטח פלסטיני. בין אם הוא מבקר ביום ונדחק בין המוני התלמידים, התושבים, המתפללים והסוחרים שהעיר העתיקה היא ביתם ובין אם הוא מבקר בלילה ומשקיף על הארכיטקטורה הערבית שמתוכה מבצבצים צריחי מסגדים וכנסיות ושהירוק האיסלאמי בה בולט הרבה יותר מהכחול-לבן של דגלי הענק המעטרים את המאחזים היהודים ברובע המוסלמי. המציאות הזו לא השתנתה גם אחרי 47 שנות שלטון ישראלי שרצוף בתחבולות מתנחלים בגיבוי ממשלתי. ולמרות תכניותיהם של גורמים דוגמת פעילי הר הבית להרוס את הרובע המוסלמי ולבנות את בית המקדש אי אפשר להתכחש לכך ששורשיהם של 30,000 תושביה הפלסטינים של העיר העתיקה חזקים כתמיד. גם מי שלא מוכן להרשות להם להיות בעלי הבית נאלץ להודות שהם בעלי הבתים בעיר העתיקה.

ירושלים העתיקה, שהיא בשורש ההיסטוריה והזהות היהודית היא עיר שהמציאות היומיומית שלה היא פלסטינית. מנהיגים גדולי נפש היו משתמשים באמת הזו כנקודה הארכימדית הדרושה לריפוי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יתכן אפילו שריפוי כזה היה מצמיח לנו רוחניות חדשה, נשית יותר. אבל בהיעדר מנהיגות ראויה, הנחשול של מצעד הדגלים מתנפץ דרך שער שכם אל תוך הרובע המוסלמי. ואל נוכח הפער בין הכמיהה ל"כולה שלי" לבין המציאות הדו-לאומית מתגלים הצדדים האלימים שבלהט משיחי ושבטיות גברית: קללות למוחמד, שירי נאצה נגד ערבים, איומים ברצח ואף אלימות פיזית נגד עוברי אורח: כך נראית אהבת ירושלים של הציונות הדתית ביום חגה. הם נושאים את שם העיר שלי לשווא ומכתימים את הדגל שלי בו הם מנופפים אחוזי תזזית וולגרית. כך זה מתרחש שנה אחר שנה. לנערים הללו יש רבנים ומורים "מורים רוחניים" בעיני עצמם. חלקם כנראה זרעו את זרעי הפורענות הללו אבל מה עם האחרים? מתי ישמיעו קול? ניר ברקת, שהאלימות הזו מופנית נגד תושבי עירו משתף פעולה עם התועבה ואינו עושה דבר כדי שתיפסק. גם משטרת ירושלים והאחראים עליה מועלים בתפקידם להגן על הציבור.

את תג המחיר הזה חייבים לעצור.



2 תגובות

  • מאי 27, 2014

    מתכנת

    אתה בטוח שאלו היו מייצגי הציונות הדתית ולא אוהדי בית"ר נניח? סתם מחשבה

  • מאי 28, 2014

    אונרי דה בלרדק

    למה אתה עושה ספאם, יא זבל?