ישראבלוף

השבוע סיימתי לכתוב עבודה בנושא ההגירה של צעירים ירושלמים לתל אביב. לא סטודנטים שבאו ללמוד בעיר וחזרו אלא ירושלמים שורשיים שגדלו פה ובשלב מסויים פרשו כנפיים. העבודה הזו שווה פוסט או כמה פוסטים נפרדים אבל אני אתייחס לאחת המסקנות המרכזיות שלי. בדקתי את השינויים באורח החיים כתוצאה מהמעבר. גיליתי שאנשים לא בהכרח יוצאים יותר ולעתים יוצאים פחות משיצאו ירושלים. התרבות התל אביבית (ע"ע סינמטק) לא פעם מאכזבת לעומת הירושלמית. אנשים עושים יותר ספורט ופחות תלויים ברכב פרטי- נקודה ששווה לאמץ גם בעירנו.

אבל תל אביב אוכלת את ירושלים בלי מלח בתחום אחד: יצירת אווירה סביב פעולה מסוימת, הענקת תחושה שונה ודימוי אחר לפעולה שעושים בתל אביב לעומת אותה פעולה בדיוק שעושים במקום אחר. לדוגמה: אימון בחדר כושר. בירושלים אף אחד לא עושה מזה סיפור, אנשים מתאמנים, מזיעים, מתקלחים והביתה. בתל אביב זה הופך להיות סטנדרט חברתי, בקהלים מסויימים (גייז לדוגמה) זה כמעט דרישה להתאמן בחדר כושר. חדר הכושר התל אביבי יהיה יותר מעוצב, יותר מוקפד, יביאו די. ג'יי וכו'. אותה הפעולה בדיוק, חוויה שונה לחלוטין. עוד דוגמה זה יציאה לפאבים, שבתל אביב תמיד יגידו שמקום מסוים הוא "סליזי", או ב"אוירה ברלינאית/פריזאית/ ניו יורקית" ובירושלים לא. קחו את בתי הקפה של תל אביב, יש איזו גלוריפיקציה לשתיית הקפה בתל אביב. ב"הארץ" עשו על זה פרויקט גדול בחג, שני בתי קפה ירושלמים ומליון בתי קפה תל אביבים. תגידו, אף אחד לא שותה קפה בחיפה, הרצליה או באר שבע? את החוויות של הסלבריטאים התל אביבים בבית הקפה בשדרה/טיילת/יפו כבר הבנו אחרי שקראנו שניים. לא כדאי להביא איזה קיבוצניק או תושב שדרות שיספרו על הקפה שלהם? כמה כבר אפשר לקרוא את זה? כולה כוס קפה.

מעניין לעניין, באותו עניין, גם נושא האופניים בתל אביב. מבטיחים לנו 100 ק"מ של שבילים לרגל שנת המאה לתל אביב (חבל שלא עשו פרויקט דומה לרגל 3000 שנה לירושלים…). כל מי שהלך פעם בתל אביב גילה שמדובר בישראבלוף אחד גדול. קצת שבלונות שהכין ילד לא מוכשר, ספריי לבן והנה לנו שביל אופניים. ב-YNET עשו כתבה על הבלוף. מקרה האופניים הוא דוגמה מאלפת לאיך עיריית תל אביב מסוגלת לעשות כל כך מעט אבל לעשות רעש כאילו סיימו לבנות את הרכבת התחתית שגולדה הבטיחה. כולה גרפיטי על מדרכות, אבל יצא מסע פרסום חביב ("הרכב שלך בעיר"), הפנינג האופניים לפני כמה חודשים ועוד כתבה על תחנות עתידיות להשכרת אופניים ("כמו בפריז" כמובן) והנה לנו תחושה שכל העיר מדוושת בלי הפסקה. לצערנו, בעולם הנוכחי הדימוי חזק מכל מציאות קיימת. תל אביב יודעת למכור את עצמה וירושלים לא. יותר גרוע, ירושלים עוד לא הבינה שהיא צריכה למכור את עצמה וזו הסיבה שהמצב לא צפוי להשתנות בקרוב

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



14 תגובות

  • ספטמבר 28, 2007

    יאיר

    מעולה!!
    תדמית של עיר היא אחד הנכסים או המגרעות הגדולים שלה. שיפור התדמית צריך להיות יעד חשוב לא פחות משיפור פיזי או חברתי.
    יישר כח!

  • ספטמבר 28, 2007

    דודו

    זה יהיה ארוך אז אני מתנצל בפניכם מראש.

    ראשית, לשם העובדות אני מזדהה עם כל מה שעמית כתב בכדי שלא תחשדו בי באהבת יתר לת"א.

    שנית, לירושלים לא תהיה תקומה אם היא לא תאמץ סדר יום אזרחי, ובסדר יום אזרחי אינני מתכוון לחילוני, כוונתי היא, לא להתהדר בחברה להגנת הטבע או בדג נחש כדוגמה לחיים "נורמליים", לא להתהדר במסיבת הרחוב בבולינט אבל להערים על המארגנים קשיים עד ששחר מהבולינט ויתר ואמר "לא אתן להם(לעירייה) לקחת את הקרדיט". אלא, להפסיק לחשוב על ירושלים של מעלה ועל קדושה ולהתחיל לחשוב על האנשים שגרים פה או על אנשים שרוצים למשוך לפה. הפעילויות האזרחיות הללו מתרחשות על אף קיומה של עיריית ירושלים, שלעומדים בראשה אין שום קשר ומושג איך מנהלים עיר. כשלופו זכה בגלובוס הירוק עקב ביטול תוכנית ספדי הוא התחיל לקשקש על איכות החיים בירושלים, האם בעצם רכיבתו על פעולת הארגוניים הסביבתיים זה אומר שהוא עשה משהו למען הפיכת ירושלים לעיר בעלת איכות חיים ואיכות סביבה טובה יותר?, כמובן שלא, מניעיו היו פוליטיים לחלוטין אך לא רק. מעבר לריח הבחירות באוויר הוא באמת הבין (בתור יו"ר הועדה המקומית לתכנון לשעבר) שצריך ליצור אפשרויות דיור מידייות לכלל חלקי האוכלוסייה וידע שדביקה בתוכנית ספדי תקבור אפשרות לבנייה דירות חדשות ב-5 שנים הקרובות.

    עכשיו צריך לבחון את שאלת השליטה בעיר (חרדים או חילוניים).

    מחד אין לי מחמאות לשלטון החילוני-ציוני שהפך את ירושלים למפלצת אורבנית שהיא במקרה עיר ולמעשה היווה הגורם המרכזי להזנחתה, התחרדותה והתערבותה.

    מנגד אני/אנחנו כחילונים שואפים ומבקשים מלופו וחבר מרעיו לובשי השחורים שישאירו את העיר בעלת ציביון חופשי, זה לא יקרה.
    השאלה לאיזה כיוון העיר צועדת די מוכרעת לדעתי לא במובן הפשטני של "העיר מתחרדת " ובלה בלה. בת"א, העירייה יוזמת אירוע "העיר על אופניים" ופה בונים את הסוכה הכי גדולה בעולם, למי בונים את הסוכה הזו, לי? לאוכלסייה בבית הכרם ובפסגת זאב?

    המסנגרים יאמרו שבעיר יש פסטיבל קולנוע ופסטיבל ישראל וכו וכו שמוכיחים את ההיפך אבל הסוכה/החנוכייה/השופר הכי גדולים בעולם וכמובן השעון בכניסה לעיר שרומז לי שזמני בעיר קצוב מוכיחים את טענתי לגבי כיוונה של העיר, כמוני אני חושב, חשים רבים מהציבור הכללי, זו כבר לא העיר שלנו ואין לנו בה מקום או עתיד.

    בפעולות אלו עיריית ירושלים והעומדים בראשה מסייעים להצדקת דימוייה כעיר דתית ומתחרדת שמתעסקת בחוקי השור והבור ובעיניני שמיטה דבילים. כמובן, העיתונות בת"א נהנת לחגוג על כך כדי להצדיק את עליונותם.
    לא צריכה להיות סתירה בין יהדות לאזרחיות ווהעיקרון המרכזי הוא איננה הסוכה הדבילית אך הסוכה בונה דימוי כמו ששבילי (הבלוף)אופניים בונים דימוי. הבעייה שבירושלים זוהי דתיות מול אזרחיות והדתיים למיניהם ששולטים בעירייה בוחרים צד.

    בהמשך לדברי על קיום אירועי החוצות בי-ם, כידוע לכם ולמי שאיננו יודע העירייה תורמת מעט מאוד לקיום האירועים שציינתי לעיל ולא רק בכל הנוגע לרמה הכספית. (לראייה, הסינמטק מפיק את פסטיבל הקולנוע. משרד התרבות, מפעל הפיס ומשרד החוץ הם אלו שמפיקיים את פסטיבל ישראל, אהה ושכחתי כמובן את הקרן לירושלים, מחילה. מלבד אלו כמובן שלא חסרות דוגמאות נוספות ועצובות) ברור שהדברים אינם חד-משמעיים אבל מעבר לאזרחי ישראל שוויתרו על ירושלים, צר לי לומר זאת, גם אנחנו כתושבי העיר בדרך לוותר ולהפנים את המציאות גם אם עד עתה הדחקנו אותה. אם אנחנו לא נעזוב אז ילדינו העתידייים שבוודאי לא יישארו פה לא יילחמו את מלחמות האתמול, לא יהיה להם על מה להילחם.
    לופו או עובד האלילים שיבוא אחריו לא יילחמו להשאיר פה אוכלוסייה חילונית-מסורתית וזאת עובדה. נכון שצעירים חרדים עוזבים יותר אבל משקלם באוכלוסייה ממשיך לעלות בגלל העזיבה של האוכלוסייה היצרנית.
    זהו הכיוון שירושלים תלך אליו ודמוגרפיה כידוע לא ניתן לנצח. שכונת בית וגן היא הדוגמא הכי טובה לכך. נניח שמירב החילוניים יברחו בעוד מספר שנים והדתיים-הלאומיים והחרדיים ייבנו פה את עיר האלוהים שלהם, בשלב מסויים גם הדתיים-הלאומיים יברחו כפי שקרה בבית בגן. הציונות הדתית לא מבינה שהיא משחקת לידי החרדים כאשר הם מקשקשים על הציביון היהודי של ירושלים או של המדינה. מחד, החרדים יאשימו ומאשימים אותם בסטייה מן הדרך היהודית, האשמה שגורמת ותגרום לציונות הדתית לאיבוד כוח פוליטי (תהליך שמתרחש כבר בזמננו אנו) מאידך, הציונות הדתית לעולם לא תסכים לקטלג עצמה ככזו שיצאה לכאורה כנגד היהדות או צביונה היהודי של המדינה וירושלים לטובת הציונות והישראליות.

    כשאני טוען שירושלים צריכה לאמץ סדר אזרחי אינני חושב שהיא צריכה להפוך חלילה לת"א ב', אבל בשביל שירושלים באמת תתנחל בלבבות של אנשים שפויים ולא פסיכים-לאומיים וחרדים שהפכו אותה לפוסטר, שאסור לגעת בקדושתה הלא קיימת, ירושלים צריכה להביט על ת"א ולראות כיצד היא התנחלה אצל מטרופולין שלם בלבבות וגם בלבבות אנשי הגליל והנגב.
    כמובן שאינני מדבר על נושא השבת, זה הרבה יותר מסובך, ביום שמצעד הגאווה יצעד פה ויראש העיר החרדי יגנה את מצעד הבהמות אז תנשוב ברושלים אווריה אחרת
    ירושלים נשארה עיר בירה של מתנחלים ושל אמירות טיפשיות ביום ירושלים, שכל ראש ממשלה והממשלה מחוייבים ושבויים לאמירתן (חרדים אני לא סופר כמובן רובם לא מכירים בה כבירת ישראל אלא כעיר בכנען).

    לסיום אצטט מדבריו של אריאל הירשפלד, טור שנכתב לפני 7 שנים המעיד לצערי יותר מכל על סופה הידוע של העיר.

    "מדברים עדיין על "רוחניותה" של ירושלים. העובדה שיש בה יותר אנשים דתיים-חרדים אינה עושה אותה רוחנית יותר. מה רוחני בבני ברק? עיר יהודית חרדית היא דבר שכדאי להיות בו עיוור, תתרן וחירש. הרוחניות של הדתיות הקיצונית נפרקת בלימוד ובתפילה (באותם מקרים שאמנם יש בהם רוח). וכששחורי המעיל והמגבעת באים אל חוצות העיר – אין בהם רוח עוד. בית, רחוב או שכונה שעברו לידיהם של יהודי הפאות והזקנים מתכסים בתוך חודשים ספורים בגרוטאות, העצים בסביבתם נובלים ונשברים, והם נהפכים לאחורי-בתים, אחורי-מקומות……………………..רחוב של עיר יהודית דתית הוא נוכחות מלחיצה, ברוח ובגוף. אין בו כל מאור פנים, ולא רק אל ה"חילונים" שבאו במחיצתו. הוא מכוער, עוין וגס גם לתושביו. ואין מדובר רק ברחובות הצפופים והעניים של גאולה וסנהדריה, אלא גם במרווחים שברוממה ובהר-נוף. אתוס הכיעור הזה אינו מבטא צנעה וענווה אלא הוא בא-כוחה של אלימות וגסות הרוח כלפי כל מה שאינו נגדר בתחום הייררכיית הכוח של השררה התורנית.

    אין טעם להסתיר או למתן את הדיבור על החרדים באיזו תקינות פוליטית. התקינות הפוליטית ורגשות האשם של אלה המכונים "חילונים" נהפכו זה כבר לכלי ציני בידי החרדים. הפלג הזה של היהדות נהפך בירושלים לכנופיה אלימה של תופסי בתים ושכונות………………………ירושלים החדשה נופלת בידיה של היהדות החרדית, ולא רחוק היום שבו ייסתם הגולל, לא רק על הסיכוי המרתק להיותה עיר של צירוף תרבויות, אלא על הסיכוי להיותה עיר בכלל. משום שהעולם החרדי אינו מייחס, מעולם לא ייחס ואינו יודע לייחס ערך רוחני לרשות הרבים, משום שהוא מפרק כל יחידה חברתית ליחידות קטנות יותר של שליטה רבנית, שאין לה דבר עם הישות המכונה עיר……………….
    תל אביב לא חרגה מעולם מהיותה כלי לבני אדם. היא היתה חייבת להקיא מתוכה את דימויו של "הבית השלישי". היופי מעולם לא היה מלה חשובה בזיקה אליה. אם אתה בתוכה, אינך רואה אותה כמעט: היא עשויה פינות וזוויות, חלקן יפות ונעימות, חלקן פחות, אך הן תמיד כמו חלק מן המבט הנשלח בהן ומן המעשה שנעשה בהן. כמו הפונדקית של אלתרמן – היא קיימת רק כשמסתכלים עליה".

    ניפגש בפרברים.

  • ספטמבר 29, 2007

    עמית (אחר)

    שינוי תדמית אמנם לא פותר את הבעיות, אבל יש בכוחו לשנות מגמות והלכי רוח, או לפחות להחליש אותם, וכאן אני מסכים עם המסקנה שלך. ולא שהעיר איננה דתית או ענייה (בטח יותר מתל אביב), אבל יש בה הרבה יותר מזה, ואת זה רוב העם פשוט לא יודע. לא פעם אני קורא או שומע על אנשים (גם חילונים) ש"נקלעו" לירושלים ומספרים בהתפעלות שהעיר היא לא מה שהם חשבו ושהפתיעה אותם לטובה. אז מה הבעיה? הבעיה היא שרוב הציבור פשוט לא מכיר את ירושלים. הוא אולי מכיר אותה מהטיול השנתי (כותל/כנסת/יד ושם) או מסיור סליחות, או (הגרוע מכול) מהתקשורת, שדואגת לטפח סטריאוטיפים ולא לחרוג מהקו התל-אביבי השולט (שרואה משום מה במפלתה של האחת נצחון לשנייה). זכור לי איך לפני מספר חודשים בכל ערוצי הטלוויזיה הריצו את הסיפור על מועדון האומן 17 האגדי שנסגר. משום מה התקשורת לא היתה שם כשנפתח מחדש (או כשמקומות בילוי חדשים נפתחים כמעט כל שבוע). זה פשוט לא מתיישר עם המסר שמסים להעביר לנו.

    לתקשורת בכלל יש בעיה קשה עם נושאים מורכבים, וירושלים היא באמת נושא מורכב. מכאן גם ההפתעה שמצפה למי שלא מסתפק בסיורי סליחות. התדמית שפימפמו לתושבי ישראל ב-20 השנים האחרונות (נדמה לי שרגע השבר היה האינתיפאדה הראשונה, אבל זה התחיל עוד קודם) הוא של עיר קיצוני,ת דתית, לא סובלנית, וזהו. התוצאה היא בורות איומה בכל הנוגע לחיים בעיר ולאפשרויות שהיא מציעה.

    שתי דוגמאות שעולות בזכרוני:
    1. לפני כשנתיים, באחת מתוכניות הבוקר בהנחיית אברי גלעד ועינב גלילי כמדומני, היה איזה שעשועון ומישהי שהתקשרה וענתה נכון זכתה בחופשה במלון פנינת ירושלים. ברגע ששמעה את הבשורה מילמלה בעצב "אבל אני לא דתייה" וביקשה להחליף את הפרס. אברי (ירושלמי לשעבר..) לא רק שלא הרגיע אותה (יכול היה להסביר לה שיש בירושלים עוד דבר או שניים, ביחוד בעיר העתיקה הסמוכה למלון), אלא חייך חיוך דבילי (די אופייני) ואמר משהו כמו "מה לעשות" או "זה מה יש".
    2. בתקופת הפיגועים של פברואר-מרס 1996 התגובה של הירושלמים היתה הרבה יותר בוגרת ומאופקת מזאת של התל-אביבים. הכתבים בירושלים חיפשו תמיד את קומץ הכהניסטים שיצעקו "מוות לערבים", אבל משום מה דווקא בתל אביב הסיסמה הזאת תפסה יותר, והפגנות ספונטניות התארגנו סביב אתרי הפיגוע הרבה יותר בקלות.

    אז מה אפשר לעשות? לדעתי לא מעט. גם תל אביב לא היתה תמיד "עיר ללא הפסקה" (את הסיסמה טבעו רק בשנות ה-80). בעולם הפרסום יש מה שנקרא "מיתוג", ויש לא מעט ערים שתדמיתן השתנתה לא מעט בעקבות מיתוג-מחדש (חולון לדוגמה). מה שצריך לעשות הוא פשוט להציג לכלל האוכלוסייה את העיר המגוונת, ולא לברוח לסיסמאות. אני בטוח שהעם יותר מתוחכם ממה שחושבים, ויקלוט את המסר. ביום ירושלים האחרון ראיתי פרויקט מאוד יפה של עיתון (ידיעות) ירושלים שבו ראיינו "עולים" לירושלים שסיפרו על התרשמותם מהעיר ומהחיים בה. התוצאה הפתיעה אפילו אותי. ואני שואל – למה לא להפוך את זה לקמפיין טלוויזיוני? יש עוד הרבה מה לעשות, והכי חשוב לזכור שמיתוג-מחדש של עיר שתדמיתה כה מושרשת לא מתרחש ביום אחד, אלא שזה תהליך שדורש התמדה, וחשוב מכך – הוא צריך להיות מגובה במציאות בשטח (כלומר שת"פ עם העירייה, וכאן אולי החלק הקשה).

  • ספטמבר 29, 2007

    דודו

    לעמית האחר.
    בשביל שיתרחש שינוי תדמיתי צריך כמובן סדר יום אחר מבחינת העירייה ועל כך כתבתי מעלה. לאדם מן החוץ זה נראה טבעי שבירושלים ייבנו את הסוכה הכי גדולה בעולם אבל לא נראה לו טבעי שיתקיים בה פסטיבל ג'אז בינלאומי, כאמור חשיבה זו החלה לחלחל משנות ה-90 המוקדמות עד אז ירושלים הייתה הבכורה והיא לא תוייגה כעיר דתית ומתחרדת.

    כדי למתג עיר ולשנות את הדימוי שלה צריך להתבסס על מציאות מסויימת, תמתג עיר על מציאות שאיננה קיימת או שקרית תגרום לעיר נזק רב יותר.

    אנחנו חיים בעולם סטיראוטיפי וכל עוד התקשורת הארצית היא פרו-ת"א הדימוי לא ישתנה במהרה, במצב כזה עיריית ירושלים צריכה לפעול עקב בצד אגודל בכלל התחומים (מסוגיית השבת, החינוך בעיר ועד ההתחרדות ומצעד הגאווה) כדי שהשינוי יתחולל. ברגע שראש עיר לא יוצא כנגד מצעד הבהמות או גורם דה-לגיטימציה למצעד הגאווה לדוגמא, הוא בוחר צד במובהק(לא מפתיע כמובן) וזה משדר מסר מסויים שרוב החברה הישראלית לא מתחברת אליו (דתיות ופאנטיות). במצב כזה לא משנה כמה ידברו על חידוש מרכז העיר או על הרכבת הקלה הראשונה, הדימוי של העיר נקבע ע"י התקשורת התל-אביבית (שלא תמיד מוציאה את דיבתה של העיר במכוון ובכדי שת"א תיראה זוהרת יותר אלא מוציאה את דיבתה של י-ם כי לא מבינים את מורכבותה ואת התהליכים המתחוללים בה).
    גם כשישנם ביקושים היסטריים למגורים בעיר ההתייחסות של התקשורת היא בנאלית משהו בסגנון "ענייה אך מבוקשת" או "מה יש בעיר הזו שלמרות התחרדותה ועונייה מבקשים לגור בה" ומנגד בת"א מציירים את הביקוש כדבר טבעי שמתרחש בגלל שהיא עיר-מדינה(עלק).

    מי יודע אולי אם היו קיימים בירושלים מערכות של עיתונים ארציים מלבד אלו של ת"א אז היה פה פייר פייט( משהו בסגנון התקשורת הקאטלונית למול התקשורת במדריד, למרות תפוצת עיתוניהם הנרחבת ברחבי ספרד לאף אחת מהן אין מונופול וכל אחת מהן מקדמת סדר יום לוקאל-פטריוטי משלה, הבעיה, שלנו אין עיתון/אתר אינטרנט ברמה הארצית שיכול לשנות את דימויה של ירושלים או לחילופין להטיל רפש על ת"א)

    להמחשת דברי בנוגע לתפקיד התקשורת בדימויה של ירושלים אספר, שאני ועמית נוכחנו בכנס במכון ירושלים לפני מספר חודשים בנושא "התחבורה כמנוף להתחדשות מרכז העיר" (או משהו כזה), עמית שאל את מנכ"ל העירייה ואת אסף ויטמן מחברת 'עדן' מדוע לא פועלים למען שינוי הדימוי של העיר וחושפים את התקשורת הארצית לפעולות השונות המתרחשות בירושלים, מנכ"ל העירייה איתן מאיר ואסף ויטמן אמרו ואני מצטט, "זה פשוט לא מעניין אותם".
    כל עוד הדימוי של ירושלים נקבע במערכות העיתונים ואתרי האינטרנט בת"א דבר לא ישתנה, אינני טוען שצריך לפעול לפי מצבי הרוח של כל ילד שקיבל מקלדת ליד ובכלל לא מכיר את ירושלים, אבל ידוע שגם אם מתרחש פה משהו טוב יחסי הציבור שירושלים עושה לעצמה הם קטסטרופיליים. העיתון היחידי שמבקר או משבח זהו עיתון "הארץ", שאר העיתונים ואתרי האינטרנט סטיגמטיים בדיווחים שלהם או סטיריליים. לדוגמא מציגים את הנפת גשר קלטראווה כאילו נפתח סופרמרקט. לא בוחנים את ההשלכות שלו, לחיוב או לשלילה, על נוף העיר ועל חיי התושבים, נדמה שדוברות העירייה שמחה בכל פעם שמתענינים בעיר בנושאים אחרים מלבד הקלישאות הידועות ולא עושה את תפקידה כראוי, ההתייחסות שלה היא בנאלית יותר מהתקשורת והדוברות מוציאה לעיתונות את כל הודעות המכניות והאוטומטיות.

    ברגע שראש עיר ידבר(גם אם זה לא נוח) שיש חברה אזרחית חזקה שהתנגדה/תמכה בגשר קלטראווה, זהו גורם שמשנה חשיבה ודימוי לאדם מן החוץ, ולא לנסות לטאטא את המציאות ובעיות העיר מתחת לשטיח ולהצהיר שרוב תושבי העיר תומכים בגשר. דוגמא טובה זוהי תוכנית ספדי, הארגונים הירוקים והסביבתיים קיבלו את מלוא הקרדיט והחשיפה התקשורתית וציירו ירושלים אחרת, בעלת חברה אזרחית חזקה ואכפתית (חשיפה גם בגלל השאלות הפוליטיות שעלו מן התוכנית האמורה אבל זה לא היה העיקר).

    לבסוף, מעבר לדבריי שפעולות העירייה (סוכה, חנוכייה, מצעד הדגלים ושאר כאבי הראש) ממתגות את העיר כעיר דתית-חרדית גם לראש העיריה שלנו יש אשמה לא קטנה, אמנם הוא אדם דתי ואינני מצפה שיפסיק לומר "ברוך- השם" אבל כאשר ביום ירושלים בשעה 6 בערב מול פני כל האומה דני קושמרו מערוץ 2 שואל אותו שאלות לגבי מצב העיר וההגירה של צעירים וחילוניים מהעיר, ראש העיר שלי מתחיל לצטט פסוקים מהתנך על דוד המלך וירושלים השלמה, אבל לשיטתו רק התקשורת אשמה בדימוייה של העיר ומסלפת את האמת, מה הוא מצפה שאנשים יחשבו אחרי הופעה כזו, שירושלים היא וודסטוק?.

  • ספטמבר 29, 2007

    עמית

    קודם כל אני שמח על הדיון ושמח להגיד שכולכם צודקים, גם אם אתם כותבים טוקבקים באורך הגלות (דודו!!). אני לא מנסה לטעון שכל בעיותיה של ירושלים מסתכמות בדימוי ובמיתוג. יש כאן בעיות אמיתיות שצריך לטפל בהן אבל המשקפיים דרכן מתייחסים תמיד לבעיות האלו הן תל אביביות. ירושלים לא עיר קלה ונעימה אבל גם תל אביב לא. השכירות, האלימות, הזיהום, הסחר בנשים, הטיפול בעובדים זרים. לא בדיוק העיר הלבנה שצמחה מקצף גל ועננה. עמית האחר- מה שכתבת מדויק. מהפך 77 סימן את תחילת הארס נגד ירושלים ולאורך השנים- אינתיפאדה I, אוסלו, אולמרט, רצח רבין, ביבי, מנהרות הכותל ואינתיפאדה II זה רק הלך והתעצם.
    העירייה לא מבינה כמה זה קריטי. יושב לו גידי שמרלינג ומקבל הרבה כסף בשביל לדברר את ראש העירייה אבל אף אחד לא דואג לעיר ולשמה הטוב, שחשוב פי אלף מעוד פוליטיקאי. דודו צודק. כדי לשנות דימוי צריך חזון ומהלך כזה יכול להתחיל רק מראש העירייה. לא בטוח שהוא רוצה את החזון שאנחנו מדברים עליו, כנראה שלא.
    אני יכול להגיד שאחת הסיבות להקמת האתר הזה היא בדיוק זה. נכון, זו לא מערכת עיתון וגם לא הילדים המחוצ'קנים שכותבים בוואלה! בפלצנות אימים. אבל יש כאן מעגל שאני מקווה שיתרחב. העידן בו דן מירון או יהונתן גפן או פאקינג נרי ליבנה יכלו להוציא את דיבת העיר ולהתבשם בניחוח הטיח הלבן נגמר. כתבתי פעם מאמר תגובה למישהו שהתנגד לקיום מצעד הגאווה בירושלים משום שהיא לא הבירה שלו. הטוקבקים מעידים כמה הירושלמים צריכים אלטרנטיבה. לצערנו גם המקומונים נכנעים לתכתיבים מבחוץ. כל העיר איבד עצמו לדעת, כל הזמן אמנם לוחמני וחצוף אבל עדיין חילוני-בכייני וירושלים ממלכתי מדי, ככה זה כשאתה ידיעות תקשורת. בקיצור, צריך קצת ראייה אלטרנטיבית, כזו שלא מתעלמת מהבעיות אבל לא מתארת כל רכישת דירה על ידי חרדי כסופה של ירושלים כפי שהכרנו אותה. תודה וישר כוחכם. מוזמנים לכתוב כמובן.

  • ספטמבר 29, 2007

    דודו

    פוני
    בשבילך תגובה קצרה.

    ראשית ההתייחסות שלי היא לא למול ת"א אלא למול מדינת ישראל. ומה מדינת ישראל העדיפה בפרספקטיבה אורכת שנים ולא רק בפריזמה של 15 השנים האחרונות?

    מדינת ישראל מעדיפה את הישראליות והאזרחיות שניצחו את המגלומניה, המשיחיות והסלע,
    לכן ירושלים צריכה להיות באמת רב-תרבותית ולא רק רב-דתית שכולם ירגישו בה בבית ולא רק אתם יודעים מי.

    כמו שאריאל הירשפלד כתב אך הפעם אומר זאת בהקשר של ירושלים.
    ירושלים צריכה להתנתק (או לפחות להתרחק מעט) מהדימוי של הבית השלישי
    (לדעתי הוא קובר אותה-שוב מתוך ראייה כלל מדינתית).

    לא שאני חושב שאתה חולק עלי אבל
    במשפטך-
    "כדי לשנות דימוי צריך חזון ומהלך כזה יכול להתחיל רק מראש העירייה. לא בטוח שהוא רוצה את החזון שאנחנו מדברים עליו, כנראה שלא".
    מוכחת טענתי שהכיוון אליו הפגאנים מוליכים את העיר הוא כיוונם שלהם ולא כפי שהוא מרבה לומר "אני ראש העיר(ייה) של כולם".

  • ספטמבר 29, 2007

    לרמן

    יישר כח.
    סתם קוריוז, לדוגמה. כל העיתונאים הארציים כותבים מתל-אביב, העיר שמגדירה את מדינת ישראל לישראלים. כל העיתונאים הזרים יושבים בירושלים, העיר שמגדירה את מדינת ישראל לעולם.

    מיתוג עירוני (המבוסס על המציאות באופן כלשהו) הוא הכלי המשמעותי ביותר להגדיר עיר בעידן הפוסט-מודרני שלנו.

    בית-הקפה שאתה יושב בו הוא חלק מהזהות שלך. כנראה שאין מספיק אנשים מעניינים (זאת אומרת כאלה שמעניינין את העיתונאים התל-אביביים) ששותים קפה בחיפה, ולכן היא לא מופיעה בפרויקט הקפה.

  • ספטמבר 29, 2007

    דודו

    לרמן
    לגבי בתי הקפה בחיפה לא מסכים עימך, לא ייתכן שאין בית קפה אחד לרפואה ששווה משהו.

    הרי אם כבר "הארץ" קלישאתי בפרוייקט הזה(בכל הנוגע לת"א ובתי הקפה שלה) אז שיילכו עם הקלישאה עד הסוף, גם עם חיפה, דהיינו בית הקפה של סמי מיכאל או בית קפה שמייצג את הדו-הקיום בחיפה וכל החארטות שכל עיר מייצגת..

    הכל כידוע נעשה מטעמי נוחות או אפילו סדר יום, "הארץ" יכל לחרוג קצת מהמקובעות שלו ולכבוד פסטיבל הקולנוע לציין איזשהו מקום או מסעדה,האם אין בית קפה טובים במושבה הגרמנית?

  • ספטמבר 29, 2007

    לרמן

    דודו, האמת יש כמה בתי-קפה טובים על ציר מוריה בכרמל (לא במושבה הגרמנית למטה), אבל הם מאוד "משעממים", עקב חוסר בהתרחשות אורבנית ואופי. למשל, קפה "נח" הוא קפה עם אופי, קח גם השיין וג'ורג'יה. כל אחד מהם "מתנהג" באופן אחר ומושך אוכלוסיה קצת שונה. השאלה היא, האם יעניין את קוראי הארץ לקרוא על בתי-קפה בחיפה?

  • ספטמבר 29, 2007

    דודו

    לרמן אני לא מכיר את חיפה אז סלח לי בנוגע לבורות
    לשאלתך, למה לא !! אולי הקוראים יתענינו ואולי לא אבל זה עדיף מלטחון לנו את השכל שוב ושוב על אותם בתי קפה, אם הייתי רוצה לקרוא היכן נינט שותה קפה הייתי נכנס ל-nrg רכילות (הארץ פעל להשיג את אותו אפקט רכילותי ומציצני למרות שהתהדרו בגילה אלמגור וכל החבריה)
    שנית, זה בכל זאת עיתון הארץ לא הת"א.
    כידוע לך זו לא עבירה על החוק לכתוב על אזורים שמחוץ למטרופולין ת"א גם בנושאים שלא קשורים באבטלה וערבים.
    אולי "הארץ" שמצרף כל שני וחמישי מוסף על תיירות פרימיום או נסיעות לחו"ל יחשוף בפניינו את
    ה-rural או ה-country הישראלי למרות שחיפה זו בכלל עיר.

  • ספטמבר 30, 2007

    עמית (אחר)

    לדודו – אני לא רוצה לחכות שהעירייה (עם כמעט-רוב חרדי במועצת העיר, ולא נראה שהמצב ישתפר בבחירות הבאות) תשכיל לשנות את סדר היום העירוני בניגוד לרצונם של ראשיה. אני לא מאמין בניסים, אבל אני כן מאמין שאפשר לחיות גם עם עירייה עויינת. לפעמים זה אפילו עדיף… כבר היום, ללא מעט פעילויות יש אופי "מחתרתי", ויש בזה קסם מסוים.

    מה שאני טוען זה שהשינוי צריך לבוא מלמטה, ואני לא מתכוון רק לבלוגים, טובים ככל שיהיו (קצת חנופה לבעלבית, מה יש?) אלאן גם לפעולות שדורשות השקעה כספית, תכנון ארוך-טווח, וחשוב מכול – יצירתיות. קמפיין טלוויזיוני בערוצים המסחריים (עם ג'ינגלים תואמים ברדיו) נראה לי צעד מתבקש, ויש לזה תקדימים היסטוריים. לא רק "טוב לי בתל אביב" עם שייקה אופיר ז"ל או "עיר ללא הפסקה" המפורסם, אלא גם "ירושלים, לא מה שחשבת" עם יהוררררם גאון (מסוף שנות ה-80 כמדומני). הבעיה היא שכשעושים קמפיין כזה על ירושלים משום מה הוא יוצא טרחני ונלעג. אני חושב שאפשר גם אחרת, וכדי למנוע את הטרחנות המתבקשת צריך לסלק את כל הגורמים הממלכתיים מהעניין. אני מאמין שעשייה עצמאית וקצת חצופה יכולה לעשות את מה שאלפי הסברים מלומדים לא יצליחו. חשבתי, למשל, לעשות סקרים על מה אנשים חושבים על ירושלים ולהשוות למציאות, בצורה הומוריסטית כמובן.

  • ספטמבר 30, 2007

    עמית

    עמית אחר, חן חן למתחנפן. אני מאוד מאוד מאמין במשהו שיצמח מלמטה. אחרי הכל ראש העירייה המיתולוגי של תל אביב ואבי סיסמת "עיר ללא הפסקה" היה גנרל ליכודניק. בעירנו זה היה אחד מנערי בן גוריון שמלך במשך 3 עשורים על הקהל הימני-דתי.
    אני מאוד לא מסכים עם הקביעות החילוניות-בכייניות כאילו עוד קדנציה עם ראש עירייה חרדי והעיר אבדה, לארוז מזוודות ואכלו לי שתו לי, אפשר לחיות עם זה, קשה אבל אפשרי. אי אפשר להתנגד לזרם שבא מלמטה וראו את מקרה ספדי כדוגמה. הציבור הכללי בירושלים צריך להיות מלוכד וממוקד (בניגוד לציבור הכללי בארץ) והכל יכול לקרות.
    עוד דבר חשוב שכולם שוכחים- זאת ירושלים. עם כל הכבוד לעירייה מי שמנהלת את העניינים, בד"כ לצערנו, זו הממשלה. בדרך כלל זה בעסה אבל יש גם דברים טובים: תכנית המלגות במרכז העיר, הקצת הקרקעות בחינם לבצלאל במגרש הרוסים, סיוע לעובדי היי טק בדיור ועוד. אם תקום גם רשות לתרבות יהיה אפשר להגיד שהעירייה די סיימה את תפקידה פה ולא ממש חשוב מי הבוס. בקיצור יהודים, יהיה טוב.

  • ספטמבר 30, 2007

    דודו

    פוני יש לי תזה קטנה.
    הממשלה החלה להשקיע בירושלים ובמרכז העיר בגלל שהיא יודעת שהיא תחולק, מה אתה אומר?

    בנוגע לפעולות שציינת השאלה האם פעולות אלו יביאו לשינוי המיוחל?, זוהי ללא ספק התחלה מבורכת ובוודאי יותר ממה שנעשה ב 15 השנים האחרונות חבל שאין עדיין דגש על יצירת מקומות תעסוקה טובים, שזהו הדבר החשוב ביותר.
    דיברתי עם מאיה חושן על העתיד היא לא הייתה אופטימית וזאת בלשון המעטה.

    עמית האחר
    שינוי ללא ספק מגיע מלמטה אבל חוקים תקנות ופקחים שקוברים כל יוזמה (במיוחד אם היא מחללת שבת או לא צנועה) באים מלמעלה.
    נניח שהעירייה או אפילו ניר ברקת ואראל מרגלית ייזמו פרוייקט תדמיתי מטורף סטייל מצגות של מינהל עסקים, מפוצצות ומרשימות כפי שאתה מדמיין בחלומותיך, ברגע ששמחיוף הצנזור כיו"ר וועדת השילוט פוסל שלט פרסום בגלל שרואים עצם בריח של אישה גם משרד הפרסום שממתג את ניו-יורק לא יעזור.
    ההתנגדות לספדי כדוגמא לפעולה מלמטה נתפשת כירושלים האחרת והחיובית ומחזקת את דימוי העיר אבל הפעולה הזו לא נתפשית כ-"ירושלים הרשמית" או כהלך הרוח בעיר שעל פיו היא מנוהלת ושבגינה או בגין דימוייה מבקשים לעבור לגור בה(בכל עיר). ההתארגנות כנגד ספדי גם הדגישה קונפליקטים חמורים בין העירייה שנתפשה כמנותקת מרצון הציבור לבין תושבים שאכפת להם מעירם, רבים לא יראו זאת בחיוב.

    לבסוף בשורה קטנה ומשמחת, הייתי במכון ירושלים בשבוע שעבר, גם השנה החרדים מככבים בראש רשימת העוזבים מנגד, ברמת גילאי 0-14 העזיבה של הילדים החילוניים רבה יותר. אתם בוודאי שואלים לפשר הנתון.
    ההסבר הפשוט הינו שכאשר זוג חילוני עוזב הוא בדרך כלל עוזב עם ילד אחד או שניים (אם הם בכלל מביאים לעולם צאצאים) ומנגד, הזוגות החרדים עוזבים מיד לאחר החתונה וללא ילדים לביתר-עילית ואלעד, בגלל מחירי הדיור כמובן,

  • ספטמבר 30, 2007

    עמית

    החרדים מככבים ברשימת ההגירה כבר כמה שנים. ב-2004 שני יעדי ההגירה היו בית"ר עילית ובית שמש, כל אחד לקח 10% מכלל היוצאים מירושלים. כלל היישובים החרדיים זכו ב- 33% מהמהגרים החוצה. על זה אף אחד לא מדבר. תמיד ההגירה השלילית בתקשורת היא של ירושלמים חילונים לתל אביב (8% בד"כ) כאילו מדובר בתנועה הומוגנית. זה הזרם שעושה הכי הרבה רעש.