נפולת של נמושות

לא פעם שמענו על רופאים שמשביתים את בית החולים שלהם במחאה על תקיפת אחד מעמיתיהם. לפעמים כל הרופאים בארץ מגלים סולידריות עם המותקף ומשביתים את כל מערכת הבריאות. גם במערכת החינוך יש מקרים של מורים שמתייצבים לצד מורה שהותקף ומשביתים את הלימודים. אז מה לגבי עיתונאים? האם העובדה כי עיתונאי מותקף היא סיבה טובה לעמיתיו להתייצב לצידו? הצחקתם אותי.

עופר מתן, כתב הכדורסל של עיתון "הארץ", הותקף על ידי המאמן הלאומי, צביקה שרף שצרח עליו, קילל אותו וגירש אותו מחדר ההלבשה של הנבחרת. מאוחר יותר עוכב מתן על ידי המאבטח של הנבחרת ועל ידי המשטרה המקומית ללא סיבה ברורה, נערך עליו חיפוש ואישור הכניסה שלו למשחקים נלקח והוחזר רק לאחר כמה שעות. אני לא רוצה להיכנס לסיבות הסכסוך, מה כתב מתן ובכלל על הרמה של "ספורט הארץ" מאז חילופי העורכים האחרונים, ברור לי שאף אחד לא תמים פה, גם לא מתן.

אותי מטרידה השאלה איפה היו יתר כתבי הכדורסל בזמן האירוע? היה ניתן לצפות שהם יזכרו בשרשרת החוליות שנמצאת בגבם, קוראים לזה עמוד שדרה, יירדו מהאוטובוס במקום להחליף עוד דאחקה עם קוזי'קרו ויתייצבו ליד הקולגה שזכה לטיפול של משמרות המהפכה האיראניות. הכתבים היו צריכים להעביר לשרף ובמיוחד למעסיקים שלו מסר חריף. אתם צריכים אותנו, לא אנחנו אתכם. הענף שלכם קורס, הנבחרת היא בדיחה ואם מישהו יכול לעשות לכם קצת יחסי ציבור טובים זה אנחנו ולכן כדאי שתתנהגו כמו בני אדם.

כתבי הכדורסל לא ירדו מהאוטובוס? ניחא. אפשר לכתוב טור, להזכיר את המקרה, לגנות, בכל זאת מדובר בעיתון לא? אבל כתבי הספורט שלנו הם נפולת של נמושות, אחד מרוויח מהנפילה של השני. העובדה שמתן מוחרם ומוקצה על ידי אנשי האיגוד משחקת לטובת המתחרים מידיעות וממעריב שינצלו את זה להביא ציטוט מרעיש נוסף משחקני הנבחרת. עיתונאי מותקף הוא זאב בודד.התחרות היא סם המקצוע אבל אם העיתונאים יתנו שלאחד מהם יתייחסו כמו זבל- שלא יתפלאו שמחר הם יהיו הבאים בתור ביום שמישהו לא יאהב את מה שהם רשמו.

תיקון: צדיק אחד בסדום, אלי סהר, עורך הספורט של "ישראל היום" ופרשן ערוץ 1 שגינה את ההתנהגות של שרף. הסיבה ידועה: גם סהר הוא מנפגעי שרף.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



אסור להגיב. למה? ככה.