מילואימניק

אחרי שבועיים של מילואים בצאלים, קצת מחשבות לרגל ל"ג בעומר, הלא הוא יום ההוקרה לחיילי המילואים.

אני מנהל חברה שמעסיקה כמאה אנשים. לא, זו לא העבודה שלי ברשות לפיתוח ירושלים, זה בנוסף, בהתנדבות. אני מ"פ במילואים. אני שייך לאותה שכבה מצטמצמת של אנשים שפעם בכמה חודשים עוזבת הכל, לובשת בגדים ירוקים והולכת לאן שאומרים לה. בכל שנה חוזר על עצמו ריטואל הכתבות בנושא מילואים, על איך שלפני עשרים שנה כל הגברים בבניין היו עושים מילואים והיום עושה אחד ברחוב. על היחס מהחברה, מהמעסיקים, מהאוניברסיטאות. אני חושב שרק אחרי חמש שנים במילואים אני יכול לומר על עצמי שאני מילואימניק. שאני מבין איך הצבא הזה עובד.

לא כל אחד צריך לשרת במילואים. לא צריך את כולם. לא כל אחד יכול, פיזית ומנטלית, לשרת במילואים. לא כל מי שיכול- רוצה לשרת. רק הטובים ביותר צריכים לשרת במילואים. לא הטובים, לא ה"בסדר", הטובים ביותר. אין לי תלונות על כך שפחות ופחות עושים מילואים. יש לי רק בקשה אחת- שכל מי שנקבע שהוא דרוש למילואים אכן יגיע.

מילואימניק לא מחפש תגמול. לפני כמה חודשים איבדתי את הארנק וכשחידשתי את רשיון הנהיגה שילמתי רק 10 ש"ח במקום 300, הודות לחוק המילואים שנחקק ב-2008. זה לא זה. מילואימניק לא מחפש תגמול כי אי אפשר לתגמל באמת. מה המחיר של לא להיות בבית שבוע או חודש? מה המחיר של להפסיד הצגת סיום בגן? של אמא שנשארת לבד עם ילדים? של משרד עורכי דין או עסק שנשאר סגור? תגמול הוגן על ימי המילואים קיים אבל מה עם השיחות, הישיבות, העבודה אל תוך הלילה, ההכנות? אין ולא יהיה תגמול אמיתי לכל אלו ואין נוסחה שתצליח לכמת את ההקרבה של מי שיוצא למילואים. התגמול האמיתי הוא היחס וההערכה. קודם כל היחס בכבוד לזמנו של המילואימניק כאשר הוא מגוייס ושנית, יחס החברה למעטים שעוד משרתים. לא עוד ויכוח עם מעבידים שרומזים שהקריירה של החייל שלך בסכנה אם ייצא למילואים, חסל סדר איומים מרומזים על מי שכן עושה. אין לנו בעיה להיות פראיירים, בלי פראיירים כנראה שלא היינו פה, אבל זה עדיין לא אומר שאפשר לדרוך עלינו.

תמיד אומרים שבאים למילואים בשביל החבר'ה. זה נחמד לפולקלור אבל את החבר'ה אפשר לפגוש גם באיזה ערב על בירה או בשבת בפארק.  באים למילואים כי מרגישים שעושים משהו משמעותי. לא סתם בצו 8 מגיעים יותר מאה אחוז מהאנשים. אם מילואימניקים ייקראו לתעסוקות משמעותיות, למשימות חשובות ולאימונים מתוכננים היטב- הם ימשיכו להגיע. אם יבזבזו להם את הזמן על שטויות- יש להם דברים יותר טובים לעשות בחיים. הזמן הוא עניין יקר, גם כי אזרחי המדינה משלמים על כל יום מילואים וגם כי למילואימניק עצמו יש חיים מחוץ לצבא. אסור לשחק עם הזמן הזה, אסור לזלזל בהתייצבות ולבזבז את זמן האימון/ התעסוקה על שטויות.

אנחנו לא מתנדבים. כל שיחה של מפקד בכיר עם חיילי מילואים נפתחת במילים: "תודה שבאתם" ו"זה לא טריוויאלי". סבבה. אבל אנחנו לא הדודים והדודות הנחמדים מהתפוצות שעושים עבודות רס"ר בבסיסים. חיילים משוחררים חושבים שמילואים זה סוג של גבעת חלפון, כמה גברים עם כרס שבאים כדי לשתות קפה ולשחק שש בש. חייבים לשבור את הדימוי הזה. באנו כי זה החוק,יש לנו מקצוע ואנחנו צריכים ללמוד אותו, להתעדכן בו ולקבל את האמצעים הכי טובים בשביל זה. אסור שהמילואים יהיו צבא סוג ב', שנחמד שהוא שם אבל לא סומכים עליו באמת.

חג מילואים שמח.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



3 תגובות

  • מאי 2, 2010

    מיכל

    אתה מיעוט נורמאלי בחברה אב-נורמאלית,שבאופן פראדוקסלי המובחרים שבה מתנצלים על היותם כאלה.

    חג נורמאליות שמח.

  • מאי 2, 2010

    בן

    עמית, ברוך שובך ,
    אני מאשר לך להעביר ימי מילואים אלינו. בפסח קיבלתי מכתב פנייה מממפקד היחידה ש א. מודה על הנגישות, ב. מתריע על האיומים, וג. מצטער שאין לו הקצאות לימי מילואים כפי שהוא צריך…
    מאחר ואצלכם עובדים הרבה יותר קשה – תנוחו, אנחנו נתפקד קצת יותר 😉

  • מאי 3, 2010

    עכברתול

    עמית, ישר כוח. אפילו שאתה שמאלני, אכפת לך ולא רק מעצמך.
    אני באופן אישי מחלשי האופי שהרימו ידיים. דפקתי עריקות פעמיים מהמילואים והייתי עושה את זה שוב אלמלא הייתי מקבל על זה 28 יום בכלא.
    אחרי 3 שנים של טחינה רצינית בקרבי בלי התבכיינויות, אני מרגיש שעכשיו אני סתם עוד מטאטא שמוציאים מהארון פעם בשנה לחודש. בכל פעם שקוראים לי למילואים זה 30-35 יום, ואני יודע בדיוק למה אני צריך לשרת כל-כך הרבה. זה לא בגלל שכל-כך הרבה משתמטים ממילואים, זה פשוט בגלל שאף אחד כמעט לא רשום למילואים.

    כולם מדברים היום על המילואמניקים, ועל כמה משתמטים – אבל בעיני זו חוצפה.
    המילואימניקים הם מטי המעטים אלו ששירתו בקרבי, הם אלה שהמדינה החליטה שהם הפראיירים שהיו מוכנים לטחון בצעירותם – אז למה שלא ננצל אותם עד גיל 45.
    אף אחד לא מדבר על זה שהיום פחות מכל מלש"ב שני מתגייס לצבא (בושה),
    אף אחד לא מציין את זה שרובה המוחלט של אוכלוסיית הגברים בישראל לא משרתת במילואים בגלל שאין בהם כל צורך, כי הם היו ג'ובניקים בסדיר.

    אף אחד לא מדבר על כמות האנשים שמתגייסים לקרבי נמוכה יותר משיעור הלבקנים הכושים באיסלנד.

    כולם מצפים מאיתנו ללכת ולשרת, להתנדב, להקריב, כאילו שאם אנחנו לא עושים את זה אנחנו חלאות האנושות. אנחנו הקרביים הקרבנו את עצמנו ושירתנו את המדינה הזאת, שמשתינה לנו בפנים מדי יום בכל תחום חיים אפשרי, צריכים להמשיך ולשרת עם שלא נוקף אצבע, שבניו נמנעים מחובתם הבסיסית ליטול מעט מהנטל?

    3 שנים אכלתי חרא וחייכתי, ואני לא מתחרט על כך לרגע – אבל היום הזה מבייש את המדינה הזאת.

    "ישראלי אמיתי לא משתמט" לא צריכה להיות סיסמה שקוראת לגברים לשרת במילואים,
    זו צריכה להיות סיסמה לכל צעיר מסריח להתגייס לקרבי ולסתום את הפה – או במינימום שבמינימום לשרת בצבא כל עיקר.

    היום הזה לא אמור "להוקיר תודה" ולחלק לנו תלושים לחג או 10% הנחה בטסט השנתי לאוטו (ביזיון) כדי שנרגיש קצת פחות פראיירים – היום הזה אמור להיות היום שבו אנחנו אומרים לחראות הצעירים האלה שאם אם לא מתגייסים לצבא הם לא חלק מהעם הזה. זה היום שבו אנחנו צריכים להגיד לכל מי שמתחמק מקרבי בלי סיבה רפואית אמיתית (נכות או פיגור שכלי קשה) שהוא לא ראוי לטיפת כבוד כאזרח במדינה הזאת.

    להיות מילואמניק זה לא נקרא להיות גיבור, זה נקרא לעשות את מה שאתה צריך לעשות.
    ואתה צריך לעשות את זה כי 95% מהאוכלוסיה זורקת זין, 95% מהאוכלוסיה נחה רגל-על-רגל ואם אתה לא תתן כתף כולנו נקרוס תחת המשקל.
    אפשר לקרוא לזה אנוכי, אני מניח, אבל ככה זה – זו המחאה שלי. אין לי ברירה כי אחרת ישימו אותי בכלא, אבל אם היתה לי הייתי נמנע מהמילואים כי פשוט נמאס לי מהעם הישראלי, זה פשוט מגעיל אותי ומעצבן אותי כל כך.
    אני לא מבין למה אותי מכריחים ללכת למילואים אבל הם לא מסוגלים להכריח ילד מסריח בן 18 להתגייס לקרבי או לצבא בכלל.
    זה אולי נשמע מתבכיין, אבל מרגיז אותי מאוד שבסדיר טחנתי 21/3 ו-8/8 במחסומים בגלל שהנבלות האלה לא נתנו כתף, השתזפו לאור הפלורוסנטים וזיינו את הבחורות שחשבתי עליהן כשהבאתי ביד במגדלי השמירה ובאלמנות הקש.

    זה מכעיס אותי כל-כך שבא לי לשרוף מישהו.
    אם יקראו לי אלך, אבל רק בגלל שאחרת אשב בכלא. מצדי שלא יקראו לי יותר עד המלחמה הבאה (ואני מצפה לה בקוצר רוח), פשוט נשבר לי כבר מהמדינה הזאת, אני שונא את הנוער הדוחה הזה, אני שונא את הרפיסות לנוכח ההשתמטות האמיתית, ואת תהליך ההתאבדות הלאומית. אבל בטח, אני סתם אגואיסט מסריח.