עמית פונימ', מקוראות הבלוג, מדווחת בפוסט אורח על חוויה קשה שעברה בדרכה לסינמטק. מציאות מוכרת וכאובה לצערנו:
זה מספר חודשים שאני נמנעת להגיע לסינמטק בגפי. נסיון אחד, אזרתי אומץ, הזמנתי כרטיס וויתרתי. החוויה מאיימת מדי, לא נעימה, פוגעת, מעליבה. לא חווית הצפייה בסרט לבד היא כזו- נהפוך הוא. אני מדברת על תחושת הפחד המלווה אותי בדרכי מהרכב אל הקולנוע, ובחזרה. מתחם זה הפך, מסתבר, לקרקע פוריה לצעירים שהבילוי המועדף עליהם הנו הטרדה של ילדות, נערות ונשים המגיעות לקולנוע. מילים, שריקות ותנועות מגונות של יחידים וחבורות הפכו לריטואל, מעין טקס חניכה, אותו עלי לחוות בכל פעם בה אני מבקשת לצפות בסרט.
הערב העזתי. ערב שרבי באמצע פברואר. "אני אחנה קרוב ככל הניתן לקולנוע" חשבתי לעצמי, ולשמחתי שדרת החניה הצמודה למלון הר-ציון היתה ריקה והחנתי את רכבי ממש בסמוך לירידה למתחם הקולנוע. שמחה וטובת לב צעדתי לעבר המדרגות שלפתע נשמע הקול " יש לך כוּס?" סובבתי ראשי שמאלה, שבתי צעד לאחור. לצד מעקה הבטיחות, על גבי אופניו ישב רכוב בחור כבן עשרים, תרמיל לגבו, שערו משוח בג'ל, פניו מלאות כעס והפתעה נוכח המבט שהיישרתי אליו. באקט מטומטם שאינני יודעת להסביר השבתי לו: "סליחה, מה אמרת?". הוא סינן: "שרמוטה". " אני אזמין לך משטרה" הוספתי. הוא החל מדווש לכיוון הגשר תוך שהוא ממשיך לקלל בערבית. לבסוף נעצר וממרומי הגשר קרא שוב: "שרמוטה" וירק.
שבתי להכרה. לתודעה שממצבים כאלה יש להמלט ולא להתעמת. להבליג ולא להשיב. להכנע ולא לתבוע את כבודי. רועדת נכנסתי למבנה במורד המדרגות, כשכל משך הירידה אני מביטה לאחור תוך שאני מוודאת שהוא איננו בעקבותי. תחושות קבס ובלבול הציפו אתי משך כל הצפיה בסרט. ויתרתי על כניסה לשרותים בסיום ההקרנה על מנת לא להפסיד את נחשול הצופים העושה פעמיו למעלה. מוגנת בסביבת זרים נכנסתי לרכבי, נעלתי דלתות הרכב וחזרתי הביתה.
יש בעיה קשה באזור הזה, למרות שמדובר בציר תנועה ראשי שמלבד רכבים רבים גם ניידות משטרה ומג"ב רבות מסתובבות בו.
לפני שנתיים עבדתי במשמרות לילה בסופר 24 הסמוך, עברתי שוד פעם אחת ובחור אחר שגם עבד במשמרות לילה עבר שוד יותר מפעם אחת.
אני מכיר מספר בחורות (כולל חברתי לשעבר) שהוטרדו שם מילולית ואחת מהן גם פיזית. גם המעבר שם לגברים לא תמיד נעים, כי גם אם לא מדובר בהטרדה מינית – אווירה אלימה היא לא נעימה לאף אחד.
יש פיתרון מאוד פשוט, והוא שניידת מג"ב תפטרל בכמה מאות מטרים שבין צומת חטיבת ירושלים-דרך חברון לצומת דוד רמז-דרך חברון באופן קבוע, בעיקר בשעות הערב. יש מספיק כוחות מג"ב בעיר, וצריך להפנות אותם גם למשימות כאלה – תחושת הביטחון של כל אזרח ואזרחית תלויה גם במקרים כאלה ולא רק במניעת פיגועים.
זה גם קריטי לעתיד העיר, כי אם רבים ורבות יחליטו להימנע מלהגיע לסינמטק – העיר עלולה לאבד את אחד מנכסי צאן הברזל שלה.
כל עוד השוטרים עסוקים בהטרדת תושבי רחביה, ימשכו ההטרדות בהר הצופים ובסביבת הסינמטק.
לא ניידת, שוטרים בסיור רגלי. במקום לעצור סטודנטים ברחביה על כלום, שיסיירו שם (וגם בגבעה הצרפתית) ויראו נוכחות.
מצטרף לקריאה הכפולה (פטרול באזור , והפסקת הטרדות משטרה ברחביה)
מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית: 1202 /http://www.1202.org.il
מה דעתכם שכל מי שקורא את הפוסט הזה פשוט יחייג עכשיו 100 למשטרה להתלונן על מה שהולך שם?
אם כמות גדולה של אנשים תתקשר עכשיו זה בטוח ידליק איזו נורת אזהרה אצלם. זה עולה 35 אגורות ולוקח דקה וחצי והם עונים 24 שעות ביממה.
אני אתחיל, תצטרפו.
1. כמובן שעדיף סיור רגלי על ניידת, טעות שלי.
2. הרעיון של עכברתול נחמד, יבוצע!
3. רחביה זה סיפור אחד וזה סיפור אחר… לא צריך להסיט את הנושא ולתת רושם שמישהו יוצא נגד המשטרה – אני אישית לא יוצא נגד אף אחד אלא פשוט מבקש מהמשטרה לתרום כ"א לאזור הזה לטובת הביטחון האישי של כולנו.
קודם כל, הנה עדות נוספת לתקיפה וניסיון חטיפת תיק באזור הסינמטק – זה גם כתוב מצוין (מתוך הבלוג The Purple Toe)
http://thepurpletoe.blogspot.com/2009/11/4317582009.html
עכשיו, עם כל הכבוד לכוחות הביטחון, הייתי מעדיף לראות שם פתרון יותר אורבאני ופחות מג"בניקים ושוטרים, שאולי תורמים לתחושת הביטחון המיידית אבל אין מה לדבר על הקלה באווירה האלימה. האזור בעייתי והחשיבה התכנונית לפתרון שם מורכבת. אם כבר האיזור מוגדר כ"מייל התרבותי" (סינמטק, משכנות שאננים, חוצות היוצר, החאן, המעבדה, סמדר, בגין, ובית אות המוצר), אולי גם צריך לחשוב איך ממלאים בתרבות ובמקומות בילוי גם את השממה שבין המוסדות הקיימים.
באמצע שנות השמונים עבדתי במלון המלך דוד בקבלה, ושמעתי מפי שותר כי מתחם החינייה שבין הכניסה לכנסיה הסקוטית לבין הירידה לסינמתק ידוע כמקום שאנשים, בעיקר נשים, מותקפים שוב ושוב, כולל מקרי אונס רבים – ולצערי אני רואה שזה לא השתנה מאז… העירייה צריכה לפעול כאן, ולא רק המשטרה. יש כאן בעיה עקרונית מזה שנים רבות.
אני מניח שגם זו חוויה קשה:
http://otherj.blogli.co.il/archives/488#comment-3618
עד מתי רשעים יעלוזו?
זו באמת חוויה קשה, אבל זו גם דוגמא אחת לשגרת החיים של נשים בחברה, ולא בעיה נקודתית שיש לחפש לה פתרון נקודתי כמו סיור משטרתי נוסף.
אני יכולה להעיד כי אשה שהולכת ברחובות, נוסעת בתחבורה ציבורית ובעיקר מנסה פשוט לחיות את חייה, עוברת אין ספור חוויות מסוג זה על בסיס יום-יומי. מהערה פוגעת ברחוב, דרך תנועה או קול מגונה, ועד למישהו שישלח יד לאזור אינטימי בגוף (כן, ברחוב.. ) ייצמד אלי באוטובוס חשוך, או יפתח את רוכסן המכנסיים להראות מה שלא רציתי לראות (כן, ברכבת..).
ורוב הזמן אנחנו באמת נמצאות בתודעה שבמצבים כאלה יש להבליג ולא להשיב.אבל מידי פעם אני מזכירה לעצמי שזו עוד דוגמא לצד מאוד אפל ונורא בחברה שכולל יחס כלפי נשים בתחומם שונים ורבים, ושחלק גדול מהאנשים כלל לא מודע לו..
מיה – הפתרון שאת מחפשת הוא ארוך טווח, אבל בינתיים, בטווח הקצר, אין מנוס מאכיפה, ומכיוון שאי אפשר להצמיד שוטר לכל אישה שיוצאת מהבית צריך לטפל קודם כל במקומות הבעייתיים. המקום הספציפי הזה הוא בהחלט בעיה נקודתית שיש לה פתרון נקודתי.
החילונים בעיר מקבלים בראש ובצדק
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3851452,00.html
רק אנחנו אשמים!!