עמית פוניאחד המנופים הכי משמעותיים להובלת התחדשות עירונית הוא תחום התרבות. קשה להפריז בחשיבות של תרבות ואומנות לחיים אורבניים נורמליים. זה לא מותרות אלא צורך קריטי לעיר שפויה. אבל סתם להגיד שצריך תרבות זה לא מספיק. צריך אסטרטגיה, צריך כיוון, צריך לפתח ייחוד מסוים. הרבה פעמים שמעתי את הסיסמה "תרבות ירושלמית" נזרקת לחלל האוויר. מה זה אומר בדיוק? שכרטיס להופעה עולה מאאאאתיים ש"ח? שבמזנון בהפסקה אוכלים קובה? שהמופעים עוסקים בסיפורי אברם סוראמלו? אני חושב שיש כאן בלבול במושגים ובמקום "תרבות ירושלמית" יש לומר "תרבות מירושלים". יצירה שמתרחשת פה ויוצאת מכאן לעולם.
אז איזו תרבות צריכה להיות כאן? מה הייחוד של ירושלים לעומת מקומות אחרים בארץ ובעולם? מה יכול למשוך לכאן אנשים ומבקרים? כתבתי כבר בעבר שהיתרון של ירושלים היא שאין כאן מיינסטרים, זו עיר שהיא אלטרנטיבה לתרבות ערוץ2-גלגלצ-סלבז. עיר שכולה אוונגרד ושוליים תרבותיים. לדעתי היתרון של ירושלים יכול להתבסס על שני צירים משמעותיים- הציר הראשון הוא הציר יהודי-ערבי. החיבור בין מערב ומזרח, אני לא מדבר עם חיבור מוניציפלי-מדיני כפוי אלא על חיבור תרבותי, כמו פסטיבל העוד, כמו "מדברים אמנות", כמו החיבור של אוהד בנאי עם ג'ורג' סמעאן וסאלם דרוויש או החיבור בין דויד ברוזה לאיברהים עיד עליו כתבתי בעבר.הציר השני הוא הציר הדתי-חילוני. הרבה לפני שפיוטים הפכו לטרנד לאומי, לפני 5-6 שנים בערך, התקיים מופע הנעילה של פסטיבל ישראל בבריכת הסולטן, זה היה מופע פיוטים ולא היה מקום להכניס סיכה. בית הלל באוניברסיטה העברית ערך ערבי פיוט לפני שכל זמר חש להתחבר לזמירות מבית אבא. אותו הדבר בערבי השירה בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמושך קהל מעורב והאירועים בבית אבי חי, פסטיבלי הלימוד, מה שהולך פה בערבי שבועות ועוד. יש בעיני צמא עצום לתרבות שצומחת על בסיס שני הצירים האלו, יש לעיר יכולת לפתח אותך ולהפוך את קווי השבר שהיום מאיימים לקרוע אותה- לקווים של חיבור. להפוך את הקונפליקט למקור השראה. יש תמיד מי שהמתח הזה יאיים עליו ויבריח אותו למרכז לכתוב שירים על שום דבר שישמעו כמו שיר אחד ארוך ומשעמם, אבל יש מי שהמתח הזה יאתגר אותו ויוציא ממנו יצירה מרתקת.
ואם כבר תרבות- מהפכה צריכה פסקול. לתל אביב המתחדשת של שנות השמונים, העיר ללא הפסקה היה פסקול בולט של רוק ישראלי חדש שצמח במועודונים ושידר מחאה נגד מלחמת לבנון, הכיבוש והאינתיפאדה. לשנות התשעים היה את הצליל שלהם, אלקטרוני ולא מובן אבל הוא היה שם. אוסטין בטקסס חוללה מהפכה דרך ההיפ הופ. מה המוזיקה של ירושלים? בעיני זו מוזיקת עולם. מוזיקה שמתחברת מצוין לשני הצירים שציינתי כאן. יכולה לחבר גם יהודים וערבים וגם דתיים-חילוניים. התשתית קיימת: בית הקונפדרציה, פסטיבל העוד, בי"ס למוסיקה מהמזרח, אולפני הקלטות במזרח העיר. זה יכול להיות הפסקול של המהפכה גם כאן.
ועוד מילה אחת בנושא תרבות. ירושלים מעולה במגה-אירועים. בהופעות בבריכת הסולטן, בהפקת חמשושלים או חוצות היוצר או פסטיבל אחר. פסטיבלים לא חסר פה. אנחנו לא טובים במדרג אירועים קטנים-בינוניים במרחב הציבורי וחבל. לא הייתי רוצה שירושלים תהיה עיר שעולים אליה לרגל לפסטיבל וחוזרים חזרה מיד אחרי. הייתי רוצה שאנשים יאמרו לעצמם ביום בהיר "בוא נעלה לירושלים, נראה כבר מה יקרה שם". שאנשים לא יגיעו למטרה אחת ממוקדת לעיר- פתיחת פסטיבל הקולנוע או ביקור במחניודה ומיד יחזרו. צריך לשאוף לכך שאנשים יגיעו לעיר לשוטט ללא מטרה, לשוטט כי בכל פעם הם יתקלו במשהו חדש ויגלו בית קפה מגניב או הופעת רחוב. שתמיד העיר תפתיע אותם. שתייר שמגיע לעיר לא יעשה את סיבוב המונומנטים וילך להנות במקום אחר. בניגוד לפסטיבלים, תרבות רחוב ואירועים מסדר הגודל שאני מדבר עליהם לא דורשים מהעירייה כסף, הם דורשים ממנה משהו הרבה יותר קשה- לאפשר. להכיר בכך שהאזרחים והיזמים הקטנים יודעים הרבה יותר טוב מה טוב להם והם גם יודעים לעשות את זה. לא צריך לנהל אותם. העירייה צריכה לא להפריע ולעזור בעדינות איפה שצריך. זה הרבה יותר קשה לה מלשפוך מאות אלפי שקלים על מסיבת רחוב.
בהשוואה בין מסיבות הרחוב בנחלאות שמתרחשות באין מפריע לבין המסיבות בפלורנטין ובמקומות אחרים בתל-אביב, שהעירייה שם מתעקשת למנוע או לפוצץ (לפחות לפי מה שאני קורא אצל לרמן), נראה לי שעיריית ירושלים יוצאת בסדר ב"לאפשר". אולי חסרה עדיין העזרה העדינה במקומות שבהם היא נדרשת.
טוב, גם זה חלק מהתרבות, לא?
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3837322,00.html
אגב, אני זוכר איזו כתבה על סקייטרים בגן הסוס, שבה צוין כי מיכל שלם במקרה עברה ליד הגן באותו זמן, התרשמה לטובה, והבטיחה לדאוג לנושא. קרה עם זה משהו מאז?
אתה צודש בהחלט בכמה מאבחנותיך – אין מיינסטרים, יש יותר מדי תמיכה במגה-אירועים וכל דבר שקורא לעצמו פסטיבל ואין מספיק תמיכה במוסיקה ירושלמית.
הפילוסופים היוונים (אולי זה רק פילוסוף יווני אחד, אני לא זוכר) האמינו שיש שלושה עמודי-תווך לידע האנושי: אסטרונומיה (התבוננות בדפוסי הטבע), מתמטיקה (מיפוי דפוסי הטבע בנסיון לחקות דפוסים אלו) ומוסיקה (יצירת דפוסים הרמוניים).
ירושלים היא עיר של מיעוטים, ומאז שנוסדה היתה בתווך שבין אימפריות (מצרית, פרסית, יוונית, רומית, עותומאנית, בריטית…), כל אימפריה הביאה עמה את תבליניה, רעיונותיה וכלי הנגינה שהדהדו באבניה – מכינורו של דוד ועד הטכנו-אלקטרו-ברייקביט-דראם-נ-בייס במנהרת גן סאקר.
המוסיקה הירושלמית לא צריכה לנוע על צירים, אלא להתבטא בחיפוש אחר הרמוניה ייחודית, שתשלב בין מזרח ומערב, בין צלילי קודש וחול ובין מוזיקה אלקטרונית לאקפלה מואזינית.
הרמוניה היא מילת המפתח ליצירת מוסיקה ירושלמית ותרבות ירושלמית בעלת משמעות, אבל הרמוניה לא יכולה להווצר במגה-אירועים מחרישי אזניים ומעוורי עיניים, אלא על-ידי קשב, התבוננות, יצירתיות, התמדה וחופש יצירה.
אתה צודק גם באמירתך שהעירייה לא צריכה לנהל אף אחד, אלא לתת ליוצרים את המרחב המשותף כדי ליצור יחד – פסטיבלים הם אמצעי לא רע להצגת תכלית של היצירה הירושלמית, אבל היצירה האמיתית מתרחשת בחללים קטנים ואינטימיים ובמפגש בין צלילים, מראות ורעיונות מסוגים וגוונים שונים ומשונים.
דווקא מה שנראה לרבים כרועץ – המגוון הבלתי-נתפס של אנשים, תרבויות, דעות ורעיונות בירושלים הוא המפתח ליצירה ירושלמית הרמונית, משמעותית ואותנטית.
כתם – נועם – בטוח בעצמו מסיבה לא ברורה! או איך שאתה לא קורה לעצמך
הרבה מלל בלי לומר כלום. קצת פילוסופיה בגרוש, בלבולים בהיסטוריה, מילים גבוהות עם אבחנות ללא משמעות.
כך זה נראה – ערבוב של צבעים וגוונים נותן תוצאה אחת –
שחור!
לתשומת ליבם של הנאורים,שפויים, חושבים מה שצריך וכו'
שבת שלום וצפייה מענה
כבודו שכח לברך!
לידיעתו של חכם חנוכה – ערבוב של כל הצבעים יוצר לבן, אבל כנראה שידע כללי הוא לא הצד החזק שלך.
עמית – קרא לזה תרבות ירושלמית, קרא לזה תרבות מירושלים. זה פשוט קיים.
לא חושבת שיש טעם לחפש – לא תנועה על ציר ולא הרמוניה של כל וכל יחד. עם זאת, אני חושבת שפסטיבלים קטנים (ודווקא אלו עליהם אני מדברת כלל לא מוזכרים אצלך) הם פלטפורמה נפלאה לחשיפת השוליים, היות והם מאפשרים לכל אחד הזדמנות למצוא את מקומו ובמקביל לגלות צד אחר של ירושלים שהוא לא הכיר קודם.
היכולת לקיים אירוע שמייצר גם "תיירות פנים" של קהל ירושלמי (שנחשף ליצירה או מקומות שלא הכיר לפני כן) וגם עלייה לרגל של קהל שמגיע מחוץ לעיר היא הישג אדיר ואני לא בטוחה שצריך לשאוף לייצר כאן תרבות מיינסטרים ללא הפסקה, לא זה הקלף הירושלמי.
מסכימה שהבסיס לעשייה מטעם העיריה הוא "בסך הכל" לאפשר ועדיין ירושלים היא העיר שהכי מסובך להרים בה אירוע. (ולא רק מסיבות בטחוניות)
מצרפת לינק לכתבה "שוליים לַך ירושלים" בבלוג אטמי אזניים שהתבאסתי לקרוא את התגובות בה:http://earplugs.haoneg.com/shulaim-lach-yerushalaim
אך בנימה אופטימית – יש פה יצירה מדהימה, יוזמות ייחודיות ועשייה יוצאת דופן.
מקווה שהעיריה תשכיל להעניק את העזרה העדינה הזו, שהקהל ישתף פעולה ושכל הקסמים המופלאים שקורים פה – ימשיכו וירקמו.
אמן…
חכם חנוכה,
רועץ זה כמו מכשול, ואם יש מילים נוספות שלא הבנת אשמח לבאר.
חוצמזה לא הבנתי את גבב המילים שכתבת.
שבת מבורכת
לא נעים לי להגיד, אבל בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים דווקא ירושלים פיתחה סצנה מוזיקלית חזקה שהשפיעה ונחקקה בתודעה – נושאי המגבעת הם כמובן הסמל הגדול שלה (מצחיק אותי לראות איך היום "הקלטת", שמעט מאוד אנשים הכירו בזמנו זוכה היום למקום של כבוד ברשימות האלבומים הישראלים הכי חשובים), אבל היו גם 3ח', ישראל, אחת 2 כזה ועוד. במובן זה, ההצלחה של פאקט (עד שהלייבל התקפל) בנתה על מסורת מאוד עשירה.
בקיצור, לא הייתי "מתקפל" בפני השפלה גם בתחום הזה.
בכדי שאנשים יגידו “בוא נעלה לירושלים, נראה כבר מה יקרה שם”, צריך לוודא שגם העירייה כאשר היא יכולה לא יורה לעצמה ברגל ותאפשר לאירועים הללו להתקיים גם ברמת התשתית (לא רק ברמה של הרישוי/הסדרת הדברים). אמן צריך איזשהו בסיס עבודה/סדנא בכדי לצאת אח"כ לרחוב להופיע או בכדי לייצר את האווירה שכל כך מדברים עליה, מסתבר שכאשר היה באפשרות העירייה לקדם דוגמא לתשתית שכזו, האמנים לא תועדפו, ולראייה החלל ברחוב כורש שלמיטב הבנתי מהעיתון ניתן לבסוף לאגף אחר.
ובנוסף, החזון העירוני ארוך השנים, הגורס שעם שיפוץ הרחובות במרכז העיר ייכנסו עסקים חדשים ביניהם גלריות, מוכיח את עצמו בצורה חלקית באופן כללי, ובפרט עם ההודעה על סגירתה של גלריה דאנא ברחוב שץ(תגללו מטה), חבל
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,44492,.aspx?utm_source=feedburner&utm_medium=feed&utm_campaign=Feed%3A+mousegallery+(%D7%A2%D7%9B%D7%91%D7%A8+%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8+-+%D7%92%D7%9C%D7%A8%D7%99%D7%94)
,
בעסה שסוגרים גלריה. מסכים שתפקיד העירייה הוא לספק תשתית שדברים יוכלו לקרות כאן. הכל בסופו של דבר זה איזונים עדינים והתערבויות מאוד חכמות שצריך לעשות כדי לאפשר לדברים להתרחש כאן.
זה לא "בסך הכל", זה "הכל", זה מסובך ולא פשוט. העירייה יודעת לעשות חוצות היוצר ומגה אירועים. פשוט לאפשר ל"דג מלוח" להתקיים- זה הרבה יותר קשה לה, אבסורדי ככל שזה נשמע.
אז מה זה תרבות ירושלמית? אולי ההגדרה הכי טובה היא תרבות שצריך לירוק דם כדי לקיים אותה. גם תחת העירייה החדשה (אם כי פחות).
תודה לאל אך איני טיפוס של ידע כללי. הדעות עדיין חלוקות אם אור(צבע) הוא חלקיק (חומר) או גל(היולי).
והייתי לרועץ.
אם ניסיתם להבין – לא הבנתם כלום.
אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת על האפשרות של ירושלים להיות אלטרנטיבה למיינסטרים, אבל מסתייגת ביותר מתיאוריית הצירים שלך. אין לי התנגדות לאמנות המחפשת את הקשר בין יהודים וערבים או בין חילונים ודתיים -מי שהדברים חשובים לה ונוגעים לליבה (או לליבו, כמובן) תמצא בירושלים את הכר הפורה ביותר לאמנות מסוג כזה. מצד שני, להגיד שזוהי התרבות הירושלמית היחידה מכניס את ירושלים למעין נישה של "תרבות עולם" שלא מסוגלת להציב אלטרנטיבה אמיתית לשום בית ספר רימון או גלריה תל אביבית. אנשים יבואו לירושלים "סתם לראות מה קורה" כשבמקום לקשר את ירושלים עם הופעת הפיוט השבועית, הם יקשרו אותה עם הלהקות החדשניות ביותר ועם ארועי האמנות הייחודיים ביותר. תמיד צריך לזכור שמה שירושלים הוציאה תחת ידה (ומה שאף אחד לא זוכר לה) זה לא רק פסטיבל העוד (שכבודם במקומם מונח) אלא את אירועי הקצה המעניינים בארץ – החל ממסיבות הפקוטק ופסטיבל הסי-סיידס וכלה באירועי הזירה הבינתחומית. הבעיה של ירושלים היא אף פעם לא לייצר את הדברים האלה, אלא לשמור אותם בתחומה ולמנוע את הנדידה שלהם לתל אביב/לחו"ל. בשביל זה צריך את העירייה, שתלמד, כמו שאתה אומר, "לאפשר", ותלמד לתת תמיכה בלי לפגוע בחופש האמנותי.
חכם חנוכה,
אתה כנראה נורא חכם אבל באיזו שפה אתה מדבר?
סיימת כתה ג'?
אמת, טרם סיימתי משהו בחיי. מה שבטוח הוא אנני עוד עכבר עם בעיות זהות בסיסיות.
מה לעשות, דברה תורה בלשון בני אדם.