עמית פוניחודשיים וקצת, קצת הרהורים על איש העשור הקודם בעיני, אריאל שרון. מעולם לא אהבתי אותו ולא הזדהתי עם דעותיו/ סגנונו אבל בעיני הוא איש העשור הקודם משני טעמים, קודם כל כי לא היו מתחרים של ממש ושנית- נראה ששרון היה האחרון שידע לבצע. שרון היה ראש הממשלה שעשה הכי הרבה בארבעים ושלוש השנים האחרונות בכדי לקבע ככל הניתן את גבולות ישראל. ההתנתקות בדרום וגדר ההפרדה במזרח הם שני מהלכים אסטרטגיים שמסמנים כיוון ברור לביסוס גבול המדינה בעתיד. אלו מהלכים שאף ראש ממשלה לפניו, מהימין או מהשמאל, לא הצליח לבצע.
בכלל, יש משהו משכר ביכולת הביצועית הזו. לראות מנהיג שאינו נכנע לאימפוטנציה הפקידותית שיודעת לומר בעיקר "לא", או במקרים הטובים יותר: "כן, אבל..", "כן, רק לא עכשיו" ואף פעם לא לומר "כן" ולהעז ולשנות. כמו שאמרו פעם ב"כן אדוני ראש הממשלה": "לממשלות שלנו יש מנוע של מכסחת דשא ובלמים של רולס רויס". טוב לדעת שלפעמים המנוע והבלמים מתחלפים, רק לפעמים. הידיעה הזו, שבעת הצורך מנהיג יכול לסחוף אחריו חברה לפרויקט בסדר גודל לאומי – המוביל הארצי, קליטת מאות אלפי עולים, מבצע צבאי גדול או פינוי עשרות אלפי מתנחלים, היא בעיני חשובה מאוד. אם שרון היה צריך לבנות מוביל ארצי חדש נראה לי שזה היה קורה אבל עכשיו נראה לי שאיבדנו את זה. אני לא מדבר רק על הכרעות בטחוניות. לשרון היו כמה החלטות חשובות בנוגע לצביון המדינה הזו כמדינה ציונית ויצרנית: הוצאת החרדים מהממשלה, פירוק משרד הדתות (שכבר הוקם מחדש) וקיצוץ בקצבאות הילדים היו מהלכים אסטרטגיים לא פחות. הקמת פרויקט 'מסע' כחיבור אסטרטגי בין ישראל לתפוצות. סתם פנטזיות שלי- אני מניח שלו שרון עוד היה איתנו הטיפול במפוני גוש קטיף היה טוב יותר (על השיתוק הבירוקרטי קראו את גיורא איילנד בעדותו בפני ועדת החקירה לטיפול במפונים) וחסן נסראללה היה להוט פחות לנצל הזדמנות טקטית לחטוף שני חיילי מילואים בבוקר ה-12 ביולי 2006 אבל אלו רק פנטזיות.
גם בנושא ירושלים- ממשלת שרון קיבלה את אחת ההחלטות הכי פחות פומפוזיות והכי יעילות- ההחלטה על תכנית הצמיחה שראש העיר הקודם ניסה לנכס לעצמו וקרא לה חבילת לופוליאנסקי. בניגוד להרבה מאוד החלטות ממשלה בנושא ירושלים- זו הייתה החלטה אפקטיבית שהגדירה לוחות זמנים ותקצוב קבוע עבור העיר, החלטה שאחרי אולמרט ובעידן ביבי- עדיין מתממשת ופועלת.
יש בעיה עם הביצועיזם, כמו במקרה של שלומי לחיאיני, שהוא תמיד על הגבול האפור ולפעמים גם חוצה אותו. הוא שובה את לב הקהל אבל גם את תשומת ליבה של הפרקליטות. אני לא מאלו שמקדשים את התוצאה על חשבון הדרך אבל לפעמים, כמו במקרים של אריאל שרון בעשור האחרון, זה מה שחשוב.
אם צריך לשים את האצבע על ההבדל הכי גדול בין שרון ונתניהו אפשר לדעתי לשים אותו ביכולת לזהות סוגיות אסטרטגיות ולהבין שאנחנו לא נמצאים בואקום. שרון ראה את הכיוון שישראל הולכת אליו ויזם את ההתנתקות, נתניהו לצערנו אינו מבין שהדה-לגיטימציה כלפי ישראל היא איום הרבה יותר משמעותי מהגרעין האיראני או מטילי חיזבאללה אבל עדיין עסוק בלהעיף כדורים ליציע ולשחק על תיקו אפס.
אין ספק שלאריאל שרון היה כוח ביצוע. מה שלא היה לו זה רצון כלשהו להידבר עם ערבים. אומרים שהוא לא האמין אישית בניהול דיונים עם "ערבים". שים לב שלכל אורך שנות כהונתו מעולם לא נוהל תהליך מדיני, גם אחרי שנגמרה תקופת הפיגועים (כבר שכחנו, שבתקופת שרון הפלסטינים התחננו לקיום שיחות ישירות, וישראל תמיד סרבה; היום הם כבר הבינו שהם ישיגו את מה שירצו, בסוף הדרך, גם בלי שיחות). אפשר שבטווח הארוך המדיניות הזו של שרון הביאה לכך שישראל לא מבקלת שום קרדיט בינלאומי על ההתנתקות – להיפך – היא נתפסה כצעד מתריס, "חד צדדי". כך שבצד הביצועיזם של שרון, יש לו לא מעט אחריות על הברוך בו אנו נמצאים כיום.
אליאב,
גם רבין רוב חייו לא האמין לערבים, אצל שניהם זה לא נבע מאליטזם וסנוביזם יהודי, אלא דווקא מהיכרות הצד שכנגד..גם אם זה נראה כדרך שלא מובילה לסוף וורוד, זה יכול להיות פשוט כי המציאות היא לא תוכנית ב"הופ".
ואללה, בן. תודה על ההסבר. איך רבין ושרון הכירו בדיוק את הצד שכנגד? אה שכחתי, שירות ארוך שנים בצה"ל הוא הרי הדרך הכי טובה לעשות זאת.
עשה לי טובה…להכיר את האחר אומר לפתוח את העיניים ולבוא ממקום אובייקטיבי בניתוח שאיפותיו ולא להשליך עליו מה שהיית רוצה שהוא יחשוב (וכן זה תופס לכל צד של השקפה פוליטית..)..ואני מאמין שמשנה הזהירות ששני מנהיגים אלו נקטו אל מול ההנהגה הערבית נובעת מכך, באופן מובהק הרבה יותר מאשר אצל "רודפי השלום" שבוחרים ללכת אחרי מה שהם רוצים שתהיה המציאות ולא מה שהיא למעשה..