שירת הסרנה

רק במוצאי יום כיפור, אחרי כמה מיילים והודעות SMS שהפנו אותי לגליון  האחרון של "7 ימים", קראתי את הכתבה של יגאל סרנה על ירושלים. עוד כתבה על "תוגת ירושלים" מהסוג החביב עלי ועל הקוראים פה. קראתי אותה פעמיים וחשבתי עליה השבוע, בהתחלה חשבתי שהכתבה תגרור אותי לפוסט זועם, בדומה למקרה כרמל לוצאטי בזמנו. עברו יומיים-שלושה והאמת היא שאין לי הרבה מה לומר עליה, לפחות לא הרבה דברים שליליים והנה הסיבות לכך שהכתבה הזו לא מבאסת/ מעצבנת אותי:

1. עובדות- סרנה לא כתב רק מהרהורי ליבו, הוא הלך לד"ר מאיה חושן ובדק את העובדות: שיעור החרדים באוכלוסייה הירושלמית נשאר קבוע בעשור האחרון, פעם עולה לכיוון ה-36% ופעם יורד לכיוון ה-32% מהאוכלוסייה היהודית. מה שתמיד אמרנו, מה שנאמר בבחירות. גם בנושא קריית היובל שהוא התייחס אליו הוא הביא את הנתון המעודכן כיום- 400 בתי אב חרדיים מתוך 17,000 בתי אב בשכונה. זו לא שכונה מתחרדת, זו שכונה חילונית עם מיעוט חרדי. הייתי אומר- מיעוט חרדי זניח.

2. בעיות אמיתיות- סרנה נוגע בבעיית ההגירה של דור ההורים. אחרי שהילדים עזבו לתל אביב- ההורים מוכרים את הדירה בירושלים וקונים דירה קטנה במרכז תל אביב, קרוב לילדים. התייחסתי לבעיה הזו בפוסט אחר. זו בעיה אמיתית, הגירה נוספת של שכבה מבוססת שמחזיקה את העיר מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית והיא דורשת מענה.

3. דימוי- הצלמת אתי שוורץ אומרת בכתבה: "נפרצו הקווים שהיו פעם, כשהיה ברור מי גר איפה..גזענות של מצוקה, רב תרבותיות מסוכסכת. נדמה לי שבשנות השמונים זה לא היה ככה". אז זהו שבשנות השמונים זה היה ככה ועוד איך. בא לך לעזוב- תעזבי, בלי סיפורים ואידיאולוגיות. אבל מיד אחריה יש משפט חשוב, שוב של מאיה חושן ששם את הציטוט הקודם בהקשר הראוי לו: "בשנות השמונים דימוי העיר היה טוב מהמציאות בה. כיום זה התהפך והדימוי רע מן המציאות". חותם על כל מילה.

4. ישראל- השאלה הם ירושלים היא הפרומו למה שצפוי לנו בישראל 2020 והלאה מרחפת בכתבה, מכותרת המשנה שלה ועד לשחר אילן. סוף סוף לא כתבת בכיינות שקוראת לוותר על ירושלים וטומנת את הראש בחול של תל אביב אלא מתחילה להבין שמה שיקרה בעיר הזו- יקרין על כל המדינה.

5. אופטימי- איפה נתקלתם בכתבת הספד על ירושלים שמסתיימת כך: "…מתחיל להחשיך. בחנות גדולה צובעים זוגות חרדיים ספלי קרמיקה שהכינו יחד. תינוק נם בעגלתו בשלווה. בשלומציון ניצתים ברים קסומים, שתוכם דולק כמערת אוצר. בוערות חומות העיר העתיקה. וכאילו הורם לרגע מסך, אני רואה כיצד יכולה לחיות בטוב העיר המופלאה-איומה הזו שכה אהבתי". 

ואולי הסיבה האמיתית היא שאין באמת צורך להתעצבן על דברים כאלו, בטח שלא מכל כתבה. יום אחרי זה הייתה כתבה מפרגנת של 3 עמודים בידיעות על חיי לילה בירושלים ועל כך שהטרנד הקולינרי החם ביותר בתל אביב נמצא ברחוב בית יעקב בירושלים וקוראים לו "מחניודה". אולי הגיע הזמן קצת להשתחרר מרגשי הנחיתות ולעבור ממגננה למתקפה. לא שלא צריך להיות דרוכים על המשמר לרגע שבו עוד ממורמר משליך את התסכולים הנפשיים שלו על העיר אבל יאללה, אולי אפשר לעלות שלב.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



26 תגובות

  • אוקטובר 1, 2009

    עודד

    מסכים עם כל מילה- סרנה כותב מדם ליבו כאוהב ירושלים אמיתי, אבל כעיתונאי מקצועי הוא מגבה את דבריו בעובדות, עושה תחקיר בשטח ודואג להעביר דעות משני הצדדים. כאב לי לקרוא את הדברים הקשים, שמחתי על נקודות האור.

  • אוקטובר 1, 2009

    ערן טרבלסי

    אומר לך מה עיצבן אותי בכתבה הזו – ההדגשה של התוגה על-פני האופטימיות הזהירה (פרט למשפט הסיום), וכפי שכתבת, זו גם זו ניבעות מן התגובות. בנוסף לציטוטים שהבאת, יש גם את התגובה של אסתי קירמאייר, שבה היא מדברת על-כך שעד לאחרונה הייתה תחושה שצד אחד מנצח כל הזמן, אך היא הוסיפה כי המצב הזה השתנה, ואני חושב שכולנו מסכימים בעניין זה. אז אם המצב הזה השתנה, וסרנה שמע זאת מאחת המרואיינות, האם לא היה עליו לבדוק איך, למה ובאיזו צורה המצב השתנה? מעבר לכך, גם רוב הבעיות עצמן (אלה שהוא העלה בכתבה) הרי אינן חדשות, ולא ברור לי מאיפה ולמה הוא קפץ פתאום.
    סימנתי לי בכתבה כמה וכמה סילופים ועיוותים, אבל עכשיו אני לא מוצא את העיתון. דבר שאני כן זוכר, ונורא עיצבן אות, הוא האמירה של שחר אילן שהצעירים החילונים היחידים שעוברים לעיר הם דתל"שים. נו באמת.

  • אוקטובר 1, 2009

    ערן טרבלסי

    אגב, פעם מאוד אהבתי את סרנה, ואת כתיבתו אני עדיין אוהב. האהדה שלי אליו פחתה מאוד לאחר הכתבה ב"הארץ" "יגאל סרנה וחדר הסודות" ובייחוד התגובה שנכתבה לעיתון בעקבותיה (תגובה שחידדה לי את מה שהפריע לי בכתבה ההיא):
    http://www.haaretz.com/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=971058&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0
    אגב, באותו עמוד תגובות תמצוא גם תגובות של לורה ורטון וד"ר דן קאופמן על עוד טור מבית נרי ליבנה, שבמקרה התפרסם באותו גיליון של "הארץ".

  • אוקטובר 1, 2009

    אליאב

    “בשנות השמונים דימוי העיר היה טוב מהמציאות בה. כיום זה התהפך והדימוי רע מן המציאות”.
    יכול להיות, אבל זה עדיין לא אומר שהמצב כיום טוב משהיה בשנות ה-80. כבר ניהלנו ויכוח באריכות רבה לגבי המצב בירושלים כיום לעומת המצב לפני 15 שנה. הייתי בירושלים לביקור לאחר שנת היעדרות מהארץ, והרכב האוכלוסיה שלה עדיין הולך ומשתנה ללא היכר, והאוירה שונה לחלוטין ממה שהיה כשאני גדלתי שם.  

  • אוקטובר 1, 2009

    נעמי

    ולפעמים יש גם כתבות כאלה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3783179,00.html
    עמית, אני מקווה שאתה לא "עמית מתגובה מספר 1" כי זו תגובה ממש מעצבנת

  • אוקטובר 1, 2009

    עמית

    אכן מעצבנת, פדגוגית משהו. נעלבתי מעצם החשש.

  • אוקטובר 1, 2009

    דתי לאומי מודאג

    וסתם הערה בלי קשר לכלום.

    רב סרן (מיל.) יאיר מעיין ,מנכלינו, נצפה בשבוע האחרון בתרגיל מפקדות בג'וליס.
    אולי אתם לא תבינו מה אני רוצה, אבל לי זה עושה טוב לראות אדם במעמד של מנכ"ל העירייה הגדולה בארץ טוחן מילואים כאחד האדם.

  • אוקטובר 1, 2009

    עמית (אחר)

    גם לא אני…

    ההיעלבות של אותו עמית מתגובה 1 באמת מיותרת. למרות ההתנשאות הקלה של אמיר קמינר הכתבה בסה"כ מפרגנת מאוד.

  • אוקטובר 2, 2009

    ערן טרבלסי

    דתי לאומי מודאג – מסכים איתך, והוא לא היחיד (לצערי אני לא זוכר על מקרים דומים ששמעתי עליהם, אבל היו – ברמה של מנהלים בכירים בחברות מהמגזר הפרטי).

  • אוקטובר 2, 2009

    ערן טרבלסי

    אה, וכמובן – ח"ח ענק לקמינר.

  • אוקטובר 2, 2009

    עמית

    אני והמנכ"ל אחים לנשק בעוצבת סיני. זה כל מה שאני יכול לחשוף.

  • אוקטובר 3, 2009

    לרמן

    עמית, כמו שאתה רואה, אפילו התקשורת בתל-אביב שמה לב בסוף למה שקורה.

    בהקשר הזה יש עוד משהו – בתל-אביב היום אסור כמעט לעשות כלום בלי גיבוי וכסתוח מראש מהעירייה – מסיבת רחוב ברב קוק שהיית מסורתה בוטלה, צ'יקי עשה הקראת שירה ביום שישי בצהריים בקרבת אלנבי וקיבל כמעט מעצר, לעסקים אסור לעבוד בלילה ועוד ועוד איסורים שמונעים שימוש ראוי במרחב הציבורי בתל-אביב.

    לעומת זאת, אחרי שסיימנו את פגישתנו האחרונה בירושלים בעודי הולך עם חברתי ברחוב ש"ץ נתקלנו בכמה נגני רחוב וסוג של ריקודים – במרחב ציבורי משוחרר שלפני שנים ספורות היה כביש. בלילה. בירושלים. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שבתל-אביב דבר כזה לא יכול לקרות בגלל שזה אסור.

    תשמע, בקצב הזה ירושלים עוד עשוייה למלא את החלל שתל-אביב משאירה (נראה לי גם שאם העירייה תחזיק קרן לעסקים חדשניים קטנים בירושלים זה יכול לשמש גם כזרז להתפתחות כלכלית מסיבית).

  • אוקטובר 4, 2009

    בן

    הכל טוב ויפה..רק שמישהו יודיע לי מתי המיעוט החרדי בקריית יובל אינו "זניח" כבר..אולי כדאי להתייעץ עם תושבי רמת אשכול לשעבר…

  • אוקטובר 4, 2009

    אליאב

    לרמן – אני עדיין מחזיק בדעה (הקונסיפרטיבית משהו, מודה) שהמלחמה של העירייה באירועים הציבוריים האלה נוסעת מההבנה שלהם שתופעת עיר לכולנו רובה ככולה התפתחה דרך אירועים מהסוג הזה.

  • אוקטובר 4, 2009

    אליאב

    "נובעת" כמובן. אפילו שבמקרה של חולדאי יש מצב שהיא אכן נוסעת על ג'יפ 🙂

  • אוקטובר 4, 2009

    דודו

    לרמן,

    אם המקומונים התל-אביבים* כותבים ומייצרים שיח על ההגירה מת"א אז כנראה שמצבכם לא טוב.

    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000501587&fid=2

    (*בהסתייגות כמובן מכיוון ש"גלובס", בשונה מ"הארץ", אינו עסוק יום וליל בכתיבת שירי הלל לת"א, ובאופן שכיח, השם יעזור וירחם, כותבים שם גם על חבלים גיאוגרפים אחרים בארץ, שאינם מישוריים ובעלי שדרות מוריקות- http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000502025&fid=3317 רק לשם הדוגמא).

  • אוקטובר 4, 2009

    ערן טרבלסי

    דודו,
    שים לב לדבר מעניין בכתבה שהבאת – האנשים שעזבו את תל-אביב לא מרגישים צורך לקלל ולהשמיץ את העיר שעזבו. הם מסבירים שהם מיצו את העיר, או שהם מעדיפים לגדל ילדים במקום אחר למשל, או שהם סתם עזבו כי יקר להם מדי, אבל הם עדיין אוהבים את העיר ונהנים מאוד לבקר בה. זה שונה מאוד מהמהגרים השליליים (תרתי משמע) שאנחנו מכירים, ומעניין יהיה לנסות להבין את הסיבה להבדל הזה (אני מניח שלפחות חלק מהעניין קשור לרגשות האשמה של העוזבים את ירושלים).

  • אוקטובר 5, 2009

    עמית (אחר)

    זה בגלל שתל אביב עדיין נתפסת כמקום ה"נכון" ושמי שעזב אותה צריך ממש להתנצל על שעזב מקום כל כך נהדר. זאת בניגוד לירושלים שכמה שתלכלך עליה יותר תקבל יותר חשיפה תקשורתית (לפחות עד לאחרונה).

    אגב, מישהו ראה את הפרק ב"אז הרצל אמר" על ירושלים? הוא שודר לאחרונה בערוץ 8 בלילה בין שישי לשבת. הסרט מתעד את עזיבת העיר ע"י אחד מיוצריו (השני כבר מחכה לו בתל אביב). הם מראיינים שם כל מיני אנשים על העיר ועל התחושה שהחרדים כבר ניצחו במאבק עליה, למרות שמובאות שם גם דעות (ועובדות) סותרות. הסרט צולם לפני כ-3 שנים כמדומני (תקופת לופוליאנסקי…) והבחור שעוזב נראה לא שלם עם ההחלטה ומבטיח שיחזור מתישהו. מעניין אותי מה קרה מאז…

  • אוקטובר 5, 2009

    בועז

    עמית (אחר) – ראיתי והנה הריאיון שפורסם בזמנו איתם:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=720274&contrassID=5&subContrassID=0&sbSubContrassID=0

    מקווה שחזר, אבל הסיכויים לא גדולים…

  • אוקטובר 6, 2009

    עמית (אחר)

    תודה בועז. הראיון נערך במאי 2006, כלומר הצילומים נערכו מתישהו בין סוף 2005 לתחילת 2006. חזר? לא חזר? מישהו יודע? 🙂

  • אוקטובר 6, 2009

    בן

    סוף סוף כתבה רלוונטית על נושא כאוב….(סחתיין אשורוב) http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/950/061.html

  • אוקטובר 7, 2009

    עמית (אחר)

    עירנו האומללה ממש תחת מתקפה. מה השלב הבא? שיירות אוטובוסים שיפרקו אלפי בליינים תל אביבים בפתח חצר פיינגולד?

  • אוקטובר 8, 2009

    בן

    איזו תקשורת נטולת פניות: חדשות ערוץ 2: ירושלים- כתבה על הדוחות למבקרי מירוץ רדבול בחג, ת"א- יחצנות למופעים אינטימיים עם אמני המוזיקה. אפשר לטעון שסה"כ מדווחים לפי מה שקורה בשטח, אבל ברגע שתורג'מן מקבל זמן מסך ברור שהעסק מכור…

  • אוקטובר 10, 2009

    דודו

  • אוקטובר 10, 2009

    אודי

    בקצב הזה עוד נצטרך להפסיק להתבכיין

  • אוקטובר 10, 2009

    הראל

    אני לא משלה את עצמי שלבלוג הזה היה חלק משמעותי ביצירת השינוי התודעתי (הלוואי), אבל זה רק מוכיח כמה התקשורת היא קונפורמיסטית, מחזורית ונוטה לטרנדים. אני חושב שאסור להתבייש "לרכב" על הטרנד הזה, ולטפח אותו עוד. הטרנד התל אביבי מחזיק ובועט כבר כמה שנים, ואם מתחיל עכשיו טרנד של כיסוי תקשורתי חיובי על ירושלים, אנחנו בהחלט צריכים לחבק אותו ולטפח אותו בצורה אקטיבית. זה מתחיל מלגרום לכתבים לעלות ליום שלם (כולל ערב) בשער הגיא… (ולגלות שזה לוקח פחות מ-45 דקות).