פולין. רשימות

לפני פסח הצטרפתי לכיתה שאשתי מחנכת ומלמדת אותה היסטוריה של עם ישראל למסע בפולין. פעם ראשונה שלי במסע מהסוג הזה. הייתה חוויה משמעותית ומיוחדת. גם לעבור את הדברים בעצמי, גם לראות את תהליך החינוכי שאשתי בנתה וגם לראות את התלמידים עוברים את החוויה. זה לא יומן, רק כמה רשימות.

טיקטין. איזה מין יום היה ה-21 באוגוסט 1941? האם היה יום חם ובלתי נסבל או שמא יום קיץ נעים, שמיים כחולים וציפורים מצייצות? ומה עובר במוחו של אדם רגע לפני הפקודה להתכנס בכיכר העיר וההליכה אל מותו? האם היה זה יום ככל שאר הימים הספורים בהם חי הכפר תחת כיבוש נאצי? מה חושב אב למשפחה באותו היום? האם הספיק להתפלל? האם ידע ששכניו אולצו לחפור בורות ביער כמה ימים לפני? האם תהה על משמעות הבורות? טיקטין היה מהראשונים להיכחד. לא היו שמועות, לא ידעו מה משמעות היער ולמי הבורות ומדוע מתרכזים בכיכר העיר. לא היו עוד גאזים ומשלוחים. הם באמת לא יכלו לדעת דבר. ואולי עדיף היה לא לדעת?

לובלין- מאיידנק. ליד המשרפות במאיידנק כתוב שחום הבעירה חימם את דודי המים למקלחות. אפר האדם שימש לדישון שדות חקלאיים במשק סמוך בבעלות ה-ס.ס. האם אין גבול לציניות, ליעילות, לטכניקה? האם הכל הוא שאלה של ניצול מקסימלי, של פירוק האדם לאטומים? שעתיים קודם לכן, בישיבת חכמי לובלין, דיברנו על המקרה של שני מנקי ארובות שנופלים דרך הארובה, האחד יוצא נקי והשני מלוכלך. התפלפלנו על השאלה מי מבין השניים יתרחץ כדוגמה לפלפול הנהוג בישיבה. הרב באותו סיפור שואל את השאלה החשובה מכל: "כיצד ייתכן הדבר?". בארובות של מאיידנק איש לא שאל את שאלתו של הרבי. כל היבט נבדק, כל השאלות הטכניות קיבלו מענה, תכנון המוות היה מושלם, יעיל ומדוייק. אף אחד לא עצר לשאול "כיצד ייתכן הדבר?".

אושוויץ. קבלת שבת של חול המועד פסח בבית הכנסת שלנו בירושלים. הרב מחזיר אותנו לתחילת השבוע ומדריך אותנו לחשוב על השבוע שחלף. אני חוזר ליום ראשון. אושוויץ-בירקנאו. לא מצליח להתרכז בקבלת השבת. בראש אני זוכר את התפילה בבית הכנסת המשוחזר באושווינצ'ום, העירייה הסמוכה, בסיומו של היום הקשה. ראינו הכל והשתדלנו ככל האפשר לראות עצמנו כאילו אנחנו היינו שם. ראיתי את הפסים, התאים, המשרפות ההרוסות, הביתנים, המחראות, קנדה, אגם האפר. הסיפורים של אלי ויזל ופרימו לוי הלכו איתי. ראיתי אבל לא הבנתי. לא הצלחתי לתפוס.

ירושלים. ליל הסדר. בספרה על משפט אייכמן מביאה חנה יבלונקה ציטוט של ניצול שואה שרואיין ב"על המשמר" למחרת לכידת אייכמן: "הייתי רוצה להאמין אך אינני יכול…ואם זה באמת האיש, איך להעניש אותו? נו, תגיד אתה בעצמך: לתלות אותו? טוב- לתלות אותו בעד שני הבנים שלי שנספו במחנה גרוס רוזן. אבל מה בעד אשתי שנהרגה על ידי אנשי אס.אס.? מה בעד גיסי שמת מעבודת פרך? מה בעד אבי, שנלקח למחנה ריכוז מאוטהאוזן ולא חזר הביתה? מה בעד מותם של שישה מליונים יהודי אירופה שהושמדו במישרין או בעקיפין על ידו? את האיש הזה אפשר לתלות רק פעם אחת. לא, לא, אולי טוב יותר אם יתברר שנפלה כאן טעות והנתפס אינו אייכמן". הציטוט הזה מפליא אותי כל פעם מחדש. בעיני אותו ניצול מציב גבול לתחושה התמידית של "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". קריאה לכך שלצד הזיכרון, יש גם חיים לחיות כאן ועכשיו. האם יש סוף לתחושת הקורבן? האם נצליח לזכור אך ממקום אחר, בטוח יותר?

קריאה נוספת ברוח היום אצל יובל וגם כאן.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



אסור להגיב. למה? ככה.