תרבות ספורט

אנחנו ממשיכים בנושא הספורט. עם מי שלא מתעניין הסליחה. עד השנה אימנתי פה ושם כדורסל במחלקת הנוער של הפועל ירושלים. עשיתי את זה מגיל 16 בהפסקות פה ושם והיה נחמד. בדרך כלל אימנתי קבוצות שלא היה להן הרבה סיכוי לנצח, בחירה שלי. גם לא היה לי הזמן להשקיע בקבוצה שמתאמנת 5 פעמים בשבוע וגם עניין חברתי. לא חיפשתי להתקדם מי יודע מה ולא היה לי הצורך לאמן בקבוצות צמרת. הבעיה עם קבוצות כמו שאימנתי היא שהן חוטפות בראש והרבה. מנצחים 3-4 פעמים בשנה וביתר עשרים המשחקים מקבלים תבוסות לא נעימות.

בגילאים הצעירים יש פערים גדולים מאוד בין הילדים. יש ילד בן 14 שנראה כמו בן 16 ויש כאלו שנראים בגיל 12. ככה זה. חוצמזה יש גם את ההעדפה של המאמן. אני העדפתי לקדם ילדים אישית ולא קבוצתית. זה לא יעזור לאף ילד אם הקבוצה תנצח עוד 3 משחקים, לעומת זאת, שחקן שיודע לעשות צעד וחצי ביד אחת בלבד זה נזק אדיר. זה בעצם חצי שחקן. לצערי רוב מאמנים הכדורסל (וגם הכדורגל) בארצנו ניחנו בראייה קצרת טווח. מה שחשוב זה המשחק הקרוב בליגה, לא היסודות של השחקן. לכן אנחנו מקבלים בגיל בוגרים שחקן עם נתונים פיזיים אדירים כמו ליאור אליהו אבל עם קליעה מוגבלת מאוד או יסודות הגנה לקויים. לכן יוסי בניון כזה צומח פה רק אחת לדור ולא יותר. השיטה עקומה ובמערכת שמסתכלת על הישגי הקבוצות בגיל 15 כדבר החשוב ביותר ולא על מספר השחקנים שהוא מייצר- קשה מאוד להתקדם.

התבוסות האלו הן אתגר לא פשוט. להסביר לילדים ולהורים למה זה הדבר הנכון לעשות, לעמוד על הקווים מול קבוצה של מגודלים שאין באמת מה לעשות מולה וללכת הביתה עם מינוס 40 על הראש. אבל יש תבוסות ויש תבוסות. יש מאמנים שמבינים מיד במה מדובר, יודעים שהם ינצחו אבל מאפשרים לשחק כדורסל, נותנים הזדמנות למחליפים שלהם ומרסנים גילויים לא ספורטיביים של השחקנים שלהם. לצערי, יש גם מאמנים זבל, שירצו תמיד לנצח במקסימום האפשרי ויאפשרו לשחקנים שלהם להתנהג כמו חזירים ולהשפיל את היריב. יותר גרועים ממאמני הזבל הם ההורים של השחקנים, שמתנהגים כמו בהמות וצורחים מהיציע על כל מי שרק מפריע לתכשיט שלהם.

לפני כמה שבועות פגשתי כמה מהקולגות לשעבר באירוע. מי שמאמנת עכשיו את הקבוצה שלי מהשנה שעברה חוטפת תבוסות קשות עוד יותר ממה שאני חטפתי (וזה לא כי היא מאמנת פחות טובה, חומר השחקנים מתחלף מהר) ומגלה שמולה עומדים מאמנים מאותה האגודה, עם אותו הסמל על המדים והם לא מהססים להשפיל את הקבוצה שלה עד עפר. ניגשתי לממונה עליה באגודה ושאלתי אותו איך יכול להיות שבתוך הבית יש מקרים כאלו בין מאמנים. התשובה שקיבלתי הייתה מאוד מאכזבת, משהו בסגנון של: "אין מה לעשות". נזכרתי בסיפור שקראתי אצל רונן דורפן על משחק בליגת כדורסל לתיכונים בארה"ב שהסתיים בתוצאה 100-0 ועל כך שהמאמן המנצח פוטר מכיוון שלא התנצל על ההשפלה. כנראה שבמקום אחר יש מה לעשות עם תופעות בזויות כאלו. זו תרבות ספורט. ביום שהמאמנים בגילאים הצעירים יהיו קודם כל מחנכים אני אייחל כאן לנצחונות של הנבחרות. עד אז העסק מעביר בי תחושות של מיאוס וגועל.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



2 תגובות

  • מרץ 29, 2009

    מרמיט

    מעניין שלינקקת לדורפן, כי לי הפוסט הזה הזכיר מיד פוסט אחר שלו, על החשיבות של הנחלת טכניקה בגיל צעיר, לעומת כושר גופני (או תחרותיות):
    http://www.ronendorfan.com/?p=1035

    ונזכרתי בפוסט הזה שלו גם אתמול, כשהשדרים בטלוויזיה דיברו על ה"תקווה" שנשארה לנבחרת ישראל לעלות למונדיאל. ואני תהיתי מה התקווה הגדולה בלהגיע למונדיאל ולחטוף שם תבוסות משפילות. התקווה צריכה להיות שישראל תשחק כדורגל יפה, אפקטיבי, מצליח, ותקווה כזאת ממש לא היתה אתמול.

    וכמו בכדורגל, ככה בחיים. למשל במערכת החינוך שמחפשת טריקים לשפר את ציוני המיצ"ב ואחוזי הבגרות ומיקומנו בדירוגים הבינ"ל, במקום להתרכז במטרה האמיתית שלה – לחנך ילדים, ללמד אותם ולהכין אותם לחיים.

  • מרץ 29, 2009

    מרמיט

    אופס, רק עכשיו ראיתי את הפוסט הקודם שלך… מסתבר ששכנעתי את המשוכנעים (: