חולקה לה בנפרד

רבים נוטים לחשוב שבשנת 1967 ירושלים הייתה לעיר ש"חוברה לה יחדיו". זו כמובן טעות. אני לא מדבר רק על האיחוד הכפוי עם ערביי מזרח העיר, שלא היה ולא נברא מעולם. אני מדבר על חלוקת העיר למתחמים מבוצרים ומבודדים של שימושי קרקע שונים. ירושלים שלפני 1967 הייתה עיר קטנה, מוקפת משלושה כיוונים בגבול עוין. עיר דחוסה אבל קומפקטית. עיר ענייה אבל מגוונת. במרכז העיר שכנו כ-10 בתי קולנוע, בניין הכנסת, האוניברסיטה העברית. בנייני משרדים מסחר ומגורים. הדחיסות הזו הייתה מצויינת. במרכז העיר הייתה אווירה צעירה וסטודנטיאלית, בתי הקפה פרחו, בתי הקולנוע שגשגו, כיכר ציון הייתה המקום. כבר בתחילת אמצע שנות הששים התחיל תהליך של יציאת השימושים העיקריים ממרכז העיר אל גבעת רם- בניין הכנסת, קמפוס האוניברסיטה, בניית המוזיאון (התכנונים של גבעת רם החלו עד בשנות החמישים). מלחמת ששת הימים ריסקה את מה שנותר ממרכז ירושלים. במקום מרכז מעורב שימושים ואינטנסיבי בניצול הקרקע והרחוב הופרדה העיר למתחמים שונים: המסחר התרכז בקניונים מכוערים וחסרי ייחוד, בתי הקולנוע נכחדו, מוסדות התרבות החדשים הוקמו במייל התרבות אשר אינו ציר הליכה ברגל, האוניברסיטה התפצלה בין שלושה קמפוסים, משרדי הממשלה ברחו והאוכלוסייה החזקה ברחה ממרכז העיר ומשכונותיו הסמוכות.

סוד המשיכה של העיר הוא העירוב, המגוון והאינטנסיביות. אלו יוצרים בעיר מגוון אפשרויות תעסוקה, תרבות, פנאי וחברה לכל אחד והופכים את העיר ליצירה מרתקת. תכנון ירושלים שאחרי 1967 ריסק הן את המרקם האורבני והן את המגוון וחיי הרחוב שהיו בעיר עד לאותו הזמן. גבעת רם היא חור שחור, השכונות החדשות מתרכזות במגורים בצורה קיצונית, ללא תעסוקה, תרבות או מסחר ראוי (ומה שקיים נמצא בקניונים אזוריים או מרכזים מסחריים חלשים).  כדי להחיות את העיר צריך לאחד אותה ולא במובן הלאומי של המלה (כאן ראוי לדעתי לשקול פתרונות אחרים). צריך לחזור ולערבב בין מסחר, בילוי, תעסוקה ומגורים. להגביר את תנועת הולכי הרגל, לחזק את חיי הרחוב. ירושלים היא עיר מגוונת מבחנה אנושית אבל הגיוון הזה לא מתבטא בנוף הפיזי של העיר שיוצר גטאות לכל שימוש קרקע נפרד.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



אסור להגיב. למה? ככה.