להיכנס בהם?

בכל יום שישי בשבועות האחרונים פוקדים את הצומת ליד ביתי עשרות ילדים ובני נוער שמחלקים פליירים וסטיקרים לעוברים ולשבים. הנוער הזה הוא נוער שדרות והחבר'ה רוצים לעורר מודעות למה שהם עוברים בשבע השנים האחרונות. עם מסר אחד שלהם קל ונוח להזדהות: "שדרות אצלנו בלב". אצל מי לא? המסר השני קצת יותר בעייתי בעיני: "דורשים שקט בשדרות עכשיו". דורשים ממי? מראש הממשלה? מהצבא שלא נותנים לו לנצח? מבורא עולם? מהחמאס? איך מבטיחים שקט כזה בשדרות? במילים אחרות, יכול להיות שזה קמפיין מכובס למבצע צבאי בעזה? בשבוע בו הגזרה בדרום מתחממת ברור שלא נשב הרבה זמן בחיבוק ידיים ונמתין לקסאם הקטלני הבא. מבצע צבאי בעזה הוא כמעט קונצנזוס בדעת הקהל הישראלית השאלות הן מה ייצא לנו ממבצע כזה ואיך נצא אנחנו מאותו מבצע?

לפני חמש שנים הייתי מ"פ בגזרה הצפונית של עזה. הבתים של בית חאנון מצד אחד, גגות הרעפים של קצה שדרות מהצד השני. הקסאם היה אז צינור פח שלא ממש מזיק אלא אם כן הוא נופל לך ממש על הראש. אבל בכל זאת נכנסנו בהם. באמ-אמא שלהם. יחידות מיוחדות עברו אצלנו מדי שבוע בדרכן לשלוף מהמיטה "בכיר במנגנון הייצור של הקסאם" או את "ראש הג'יהאד/ חמאס בג'בליה רבתי". גבעתי פוצצו פעם אחר פעם מחרטות לייצור קסאמים ואמצעי לחימה. אנחנו השקענו קרוב לחודשיים בגילוח ועקירה (קראו לזה "חישוף" בזמנו) של פרדסי בית חאנון כדי לא לתת ליורים מקומות מסתור. כבשנו את בית חאנון וישבנו עם טנקים על הרכסים בתוך הרצועה, "מרחבי השיגור" קראו להם. אה, ועוד פרט חשוב, 17 יישובים ישראלים היו בתוך שטח הרצועה וגם אז מתברר ששדרות לא הייתה יותר בטוחה משהיא היום. נתנו לצה"ל לנצח. הוראות הפתיחה באש היו מאוד ליברליות (ובצדק, בהתחשב בלחימה) ועדיין, לא פתרנו את בעיית הטרור והקסאם מעזה.

מה אני בא להגיד מנסיוני האישי ומנקודת המבט הצרה שלי? שלא צריך להתאהב במבצע צבאי. ברור שהמצב בשדרות נוראי ומתסכל. לא מקנא במי שגר ב"עוטף עזה". אבל מי שחושב שאם רק נשפוך עוד קצת נפט למדורה הבוערת ממילא אז היא סוף סוף תכבה- טועה. כוח הוא פתרון טוב ולא צריך לפחד להשתמש בו אבל הוא לא תמיד הפתרון. אנחנו יכולים רק לדעת איך נכנסים למבצע כזה- איך נצא זו שאלה אחרת. איש משרי ממשלת ישראל לא חשב ביוני 1982 שהכניסה ללבנון שהוא אישר תארך 18 שנה ובסיומה יתייצב ארגון שיעי מיליטנטי על קו הגבול שלנו ויאיים לרסק את מה שנותר משכנתנו הצפונית. מבצע חומת מגן הביא תוצאות יפות במאבק בטרור, לצד בניית הגדר, אבל את המחיר שילמנו עם בחירת חמאס לשלטון. לא בטוח שהאמריקאים מאושרים מהנסיונות שלהם לעצב מדיניות חדשה בעיראק ובאפגניסטאן. התכניות, החישובים והפקודות טובות בדיוק עד לרגע בו נורה הכדור הראשון. משם כבר אין לאיש שליטה על המצב. שמעתי את בנימין נתניהו אומר למצלמות באיזה ביקור באשקלון ש"צריך להנחות את הצבא לעבור מהתשה- להכרעה". זו שרלטנות וחוסר אחריות כלפי הציבור לומר דברים כאלו. משתמע מדבריו כאילו למישהו יש פתרון קסום ומופלא שיכול להקנות לנו שקט מופתי בדרום והממשלה הזו פשוט מסרבת לפתור את המצב. אם הייתה תכנית צבאית שיכלה להשיב את השקט לשדרות ולאשקלון- אני חושב שצה"ל כבר היה נעמד על הרגליים האחוריות כדי שהיא תאושר ותבוצע.

דימוי הניצחון שיושב לנו בראש כשמדברים על מלחמה הוא מלחמת ששת הימים: זבנג וגמרנו, תהילת עולם, חיל אוויר אימתני וטורי שריון שועטים "הו שלהבת יה ברעום המנועים". כשמדברים על מבצע אנחנו חושבים על מבצע אנטבה: סיירת, חשאיות, ממזריות ותעוזה. מה לעשות שלא כל מלחמותינו ולא כל מבצעינו יצליחו לעמוד בסטנדרטים של דימויי הניצחון האלו ומכאן התסכול שלנו. אם מישהו חושב שבמכת חרב ניתן לפתור את הבעיות בדרום הוא טועה. הצבא הוא כלי משמעותי במשחק הזה אבל הוא רק כלי אחד בארגז. גם מקדחה שמשתמשים בה כל הזמן נשחקת בסוף ומאבדת מהאפקטיביות שלה.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



3 תגובות

  • מאי 18, 2008

    יובלוג

    כל מילה בסלע

  • מאי 20, 2008

    בצלאל

    אני תוהה אם יש בכלל משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי להביא שקט לעזה, או שבסופו של דבר היחידים שיכולים להשתלט על חמאס הם אותם אלה שהעלו אותו לשלטון מלכתחילה.

  • מאי 21, 2008

    עכברתול

    להכנס באמ-אמא שלהם, ועוד איך.
    ממש לא חושב שבחירת חמאס היתה תוצאה של חומת מגן. מניין לך שחמאס לא היו נבחרים לולא חומת מגן? חומת מגן לא כוונה כלפי האזרחים אלא כלפי המחבלים, וכמו שאמרת בהחלט עשתה את העבודה שלה.
    בינתיים חמאס מנצל כל רגיעה וכל מרווח נשימה כדי להתעצם, להבריח פנימה עוד נשק, עוד מחבלים, עוד גראדים וקסאמים.
    העולם החופשי, בזכות ארה"ב שמובילה אותו, נתן לנו אור ירוק לפני שבוע וחצי לטפל בבעיות שיוצאות מעזה – בעיות שרק הולכות ומחריפות בכל יום של רפיסות מנהיגותית – ואנחנו משקשקים מפחד.
    בינתיים אנחנו רק נשחרר עוד מחבלים עם דם על הידיים שיחזרו וירצחו כאן עוד אנשים, בזמן שברק ואולמרט רק משחררים רמיזות הצהרתיות כאלה של "עוד מעט הכל יגמר, לא חשוב כרגע איך" על מבצע צבאי שלעולם אינם מקיימים. בינתיים החמאס מרוויח – גם רגיעה שמסייעת לו להתעצם ולזיין אותנו בתחת בעתיד הקרוב, וגם מרוויח שחרור המון מחבלים עם דם על הידיים.
    עד כמה נאיבים אנחנו? מי שבאמת חושב שיש סיכוי לשלום עם חמאס או כל גוף טרוריסטי פלשתיני אחר חי בחלומות רטובים. חמאס רוצה בהשמדתנו, הוא לא רוצה בקיומנו כאן בכלל, שואף להשמיד את ישראל ולבנות על שטחה את החזון השטני שלו. אין על מה לדבר איתם, זה בדיוק כמו ללכת ולהתדיין עם אוסמה בין לאדן או עם חיזבאללה או היטלר, למה בדיוק אנחנו מצפים?
    לא שמתם לב שברגע שישראל מראה קצת נכונות להפסקת אש, דווקא אז חמאס מגביר את קצב האש?
    המלחמה בעזה לא צריכה להיות עקיצות יתוש כפי שאנחנו עושים (בערך) בימים אלה. צריך פשוט לזיין אותם מהיסוד, עד שיצא עשן, ועד שנמגר את הטרור שם, כמו שעשינו ממש יפה בחומת מגן. הבעיה היא שכשאנחנו שוקלים את אבו-מאזן בתור האופציה הפרטנר ה"שפוי" וה"שואף לשלום" אנחנו קצת שוכחים שהטינופת האנושית הזאת היתה רב-מחבלים, ומבין המתכננים הבכירים של טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן ב-72' (ומי שהיה אחראי לתקצוב של המעשה השטני הזה).
    זה כמעט ולא שונה מלראות את יאסר ערפאת בתור פרטנר (ומה עם היטלר? אולי בעלות הברית היו צריכות לנשק לו את התחת?).
    הנקודה העיקרית שלי היא שאם כבר נכנסים, אז נכנסים עד הסוף ועוקרים את הטרור מהשורש – כי אי אפשר להמשיך ככה.