אני מקנא בחרדים

שני מאבקים עיקריים מעניינים אותי בשבועות האחרונים. הראשון הוא כמובן המאבק על הדיור שאני חלק פעיל ממנו ודואג לעדכן בנושא. המאבק השני הוא המאבק על החינוך במדינה, בו אני צופה מהצד ומדי פעם מעודד את המורים/ מרצים/ מי שנגד משרד האוצר. שני המאבקים האלו הצליחו לעורר בי געגוע קל לדרך בה מתנהלים הדברים אצל אחינו החרדים. הבנתי שאני קצת מקנא בהם. נכון, עדיין לא הצלחתי להבין מה כל כך כיף בשינה במיטות נפרדות שבועיים בכל חודש, בגדים שחורים ארוכים בחום של 35 מעלות, טבילה במקווה מעופש עם גברים ערומים או לחלופין כיסוי האישה בפריטי לבוש לא מחמיאים והסתרת כל קימור נשי חינני. אבל למרות כל אלו, צצה בי קנאה קלה לחרדים ולאופן שבו הם מנהלים את החיים שלהם.

אני מקנא בחרדים על היחס שלהם לחינוך. אצלנו בדמוקרטיה המערבית הנאורה המרצים והמורים שובתים, האוצר משחק משחקים, התקציבים מקוצצים, הילדים בבית ולכולם נוח לקטר. נראה לכם ששביתה כזו הייתה עוברת בעולם החרדי? זו חברה שתתאבד על החינוך של הילדים שלה. אף אחד לא ייגע להם בתכני הלימוד ואף אחד לא ייקבע להם מה לעשות במוסדות החינוך שלהם. החרדים נהנים מעצמאות מוחלטת והם, בניגוד לנציגי הציבור הלא-חרדיים, יפרקו ממשלה על נושא החינוך אם צריך. זה לא שהמורים החרדיים מרוויחים יותר, גם הם מסתפקים בגרושים, אבל המעמד, הכבוד, תחושת השליחות. כל מורה חילוני היה חולם על זה. שם זה כבוד ללמוד "תורה לשמה", החברה נושאת על כפיים את העילויים והלמדנים, אצלנו מסתכלים בעין עקומה על מי שלומד היסטוריה או מחשבת ישראל כי "מה ייצא לך מזה?".

אני מקנא בחרדים כי הם לא צריכים רנט קונטרול. החרדים הם קהילה, לא שוק חופשי, וקהילה דואגת קודם כל לצרכיה ואחר כך לרווח של היזמים. לכן יש פיקוח רבני על שכר הדירה, עמותות שמייצגות את הציבור מול קבלנים ומבטיחות מחירים זולים ובכלל נציגי ציבור שעסוקים באופן אובססיבי למצוא פתרונות לקהל ששלח אותם לעייריה או לכנסת. אצלנו הם מתרפסים מול אלפרד אקירוב שמודיע להם שישראלים לא יוכלו לגור יותר במרכז ירושלים, כי מרכז ירושלים הוא של האב-אבא שלו.

חוץ משתי הסוגיות האלו, יש עוד סיבה טובה לקנא בחרדים:  הם חיות אורבניות. הרחוב שלהם מרתק ותוסס. רק לקרוא את הפשקווילים התלויים כשהאוטובוס עובר בככר השבת בדרך להר הצופים אפשר לעשות סמינר. מי מת, מי נולד, איזה פוליטיקאי מושמץ, איזה מאבק בוער כרגע. איפה הפשקווילים ואיפה ממילא הסינטתית או הקניונים הממוזגים.  אצל החרדים הכל קורה ברחוב. ההפגנות, התפילות ההמוניות. הוא כל כך תוסס עד שהוא מדאיג את הקיצונים שם שמודאגים מהסכנות הרוחניות של העירוב הזה בין גברים ונשים. החרדים הם ציבור סביבתי. נכון, הרחובות שלהם מטונפים. אז מה. אחוז השימוש שלהם ברכב פרטי הוא נמוך מאוד. הם משתמשים אדוקים בתחבורה ציבורית ותמיד גרים במרחק הליכה מהמשפחה, מבית הכנסת, מהכולל, כי אי אפשר לנסוע בשבת. זה אומר שהם  לא צריכים בית על חצי דונם בהרחבה הקהילתית באיזה מושב. גם כשהם מתפרברים- זה ליישוב עירוני, דחוס, קומפקטי וחסכוני בקרקע.

למרות הפערים התהומיים ביננו, ולמרות שאט הנפש שלי מהאלימות שמבעבעת מהמגזר הזה מדי פעם כלפי כל מה ששונה ממנו, יש כמה דברים שמומלץ לאץ וללמוד מהם, כמו שלהם לא יזיק ללמוד מאיתנו.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



6 תגובות

  • נובמבר 26, 2007

    איתי

    יפה מאוד, חבל שהתלאביבים לא יבינו לעולם.
    דרך אגב, אתה קרוב של יעקב פוני?

  • נובמבר 26, 2007

    lovely cat my ass

    נכון. חוץ מהפנאטיות הדתית שלהם יש הרבה מה ללמוד מהתת תרבות שלהם.
    למשל הגמ"חים שלהם. אפילו למוצצים יש להם גמ"ח. וכפי שציינת החשיבות שהם מייחסים לחינוך, תחושת הקהילתיות החזקה וההסתפקות במועט.

  • נובמבר 26, 2007

    אודי

    חשוב לזכור שחלק מהדברים שאתה מקנא בהם, הם למעשה נשק שמופעל נגדנו.
    "תרבות הרחוב הססגונית" היא גם אמצעי להדיר מן המרחב את השונה הלא-חרדי.
    "הקהילה המגוננת" שלהם פועלת נגדנו בתחרות על המרחב הירושלמי

    עכשיו אני אמנם כל כולי במאבק על מחירי הדיור והשתלטות תושבי החוץ, אבל הבעיה הגדולה של ירושלים בעיני היא ההתחרדות. מאז מאבקי ככר השבת בקום המדינה ועד היום, הציבור הכללי בירושלים מודר משכונות. מאה שערים היא השכונה היחידה שתמיד הייתה חרדית (וכן, גם שערי חסד ובתי ברוידא. זהו). כל המסביב היה מעורב. עמוס עוז מספר על ילדותו בכרם אברהם. רבקה מיכאלי גדלה בזכרון משה. שייקה אופיר ז"ל בסביבות מקור ברוך. גם גאולה הייתה מעורבת (עצם העובדה שאנחנו לא סגורים על הגבולות בין השכונות שם מעיד על ההדרה שלנו מן המרחב הזה).
    ואני, שביליתי זמן יקר מנעוריי ברמת אשכול, כואב את הידיעה שכנראה לא אוכל לגור בה עוד. בית הוריי נמצא עדיין בטריטוריה "שלנו" אבל יש חשש מתמיד למחר.

    החרדים אינם מסוגלים לחיות בשותפות עם הציבור הכללי. הם מנהלים תהליך זוחל של "התפשטות תוך הסתגרות" (ע"פ יוסף שלהב). הם שואפים ליצור לעצמם "מרחב של קדושה", ואנחנו הכופרים לא רצויים בו. חשוב להדגיש שיכולים להיות חרדים שיחיו בשותפות וכבוד הדדי, אבל אלו המהלכים שלהם כקבוצה.

    עודני איני מבין לחלוטין את המנגנונים המאפשרים את ההשתלטות. במקרה של רמת אשכול זו עליית מחירי הדיור, וישנה שמועה על סבסוד שנתן מיליונר חרדי לכל מי שרוכש שם דירה. כמו כן ממשל לופו-פולק אישר עשרות מרפסות סוכה, מה שמעודד את התהליך.
    ישנו המנגנון ה"חד סטרי" – חרדי קונה ומשכיר מחילוני אבל מסרב להשכיר לו (רק השבוע נתקלתי בשלושה סירובים באזורים גבוליים) ואולי אף למכור לו.
    במקרים אחרים מדובר באלימות של ממש. מהקנטות ברחוב ועד שריפת גני ילדים. רק השבוע הייתה ידיעה על שריפת גן ילדים ממ"די מעורב ברמות ג'.

    לאורך ההיסטוריה נוצרו כל הזמן אלטרנטיבות; ירושלים נבנתה – בתקופת העיר המעורבת דרומה, לאחר 67 ל"בריח הצפוני" (האזור בו גדלתי והיום נשארת ממנו חילונית רק הגבעה הצרפתית) ולשכונות הלווין. הציבור הכללי השלים עם אובדנן של שכונות מכיוון שהיה לו מקום אחר.

    עכשיו, אין מקום אחר… השטח נגמר, תכנית ספדי ירדה מהפרק וטוב שכך. גם פיתוח המוני בקטמונים וגם ריסון תופעת תושבי החוץ בעיר הפנימית לא יסייעו לנו להתחמק מהמאבק על קרית יובל או מקומות אחרים.

    נצטרך להפסיק לקנא בחרדים ולהתחיל להתנהג כמוהם. נצטרך להפסיק לחשוש להישמע אנטישמיים, וכן, גם אני התייסרתי בנקודה הזו. יש בעיה גדולה מול האדם הבודד, שיכול להיות שכן נהדר.

    מה למשל? למנוע כל שינוי חיצוני במרחב; חוטי עירוב? לא בשכונתנו. פשקווילים? מורדים מיד.
    וכן, גם ליצור מודעות. ההבנה של הפרט החילוני שבמעשהו הבודד הוא יגרום לשכונתו האהובה להפוך לאזור בו הוא לא יהיה רצוי.
    מה עוד? ל א י ו ד ע . . .

    אני חושב שהיו נסיונות של ועדים בשכונות לעשות מהלכים בכיוון, אבל לא בהצלחה. צריך לחשוב על תכנית כוללת מטעם הציבור הכללי בירושלים ולא להותיר במאבק את הועד המקומי.

  • נובמבר 27, 2007

    אלי אושרוב

    עמית, תמיד טוב לשמוע דברים שמתעלים מעל הקלישאות הרגילות ("הפרזיטים האלה לא עושים צבא !!!" שישלמו מיסים !!!" ) .
    וכמה הערות:

    לפי מיטב ידיעתי, גם המורים של הגילאים הצעירים שם אינם זוכים לסטטוס חברתי גבוה. החינוך אמנם חשוב, אך אין זה אומר שה"מלמד" הוא דמות בעלת יוקרה. דרך אגב, ושוב לעניות דעתי, לאורך כל ההיסטוריה היהודית "מלמדים" של גילאי יסודי לא זכו ליוקרה והערכה. בחברה החרדית לא כל שכן , כאשר המלמדים של הצעירים הם אלה שלא היו מספיק טובים להמשיך בלימודים בישיבה.

    לגבי תרבות הרחוב: יש לחרדים גם חיי לילה תוססים. מישהו פעם הסביר לי שזה משום שהם "חברת לומדים" ולכן הם הולכים לישון מאוחר.
    אך יחד עם תרבות הרחוב התוססת,יש אצל בוז מוחלט לאסטטיקה ויופי. אריאל הירשפלד תיאר פעם יפה את תהליך התחרדותה של שכונה מבחינת פני הרחוב וחצרות הבתים (לא צריך ללכת רחוק, תראו את רמת אשכול). עם כל הכבוד לרב תרבותיות, שכונה חרדית היא שכונה שלא נעים לחיות בה מבחינה אסטטית. הפשקווילים מעניינים ותוססים , אבל תראו איך הם תלויים.

    ודבר אחרון, לגבי סוף הפוסט. החברה הזו מבטאת מגמות מאוד לאומניות וגזעניות בשנים האחרונות.
    בשיחות שאני מנהל לעיתים עם חרדים בעיר אני מגלה משהו שנע בין התנשאות גדולה (גאווה על דרך החיים המיוחדת) לרגשי נחיתות עמוקים (למשל על כך שהם לא מספיק "גברים" כי הם לא עשו צבא). אך נראה לי שבשנים האחרונות, הביטוי של תחושת העליונות תופס את מקום הפחדים
    ההתנשאות שהולכת יחד עם ההסתגרות והקנאות הרעיונית מביאות להתנגשויות, שאני לא מוכן להשלים איתן בשום פנים ואופן, עם כל ההתפעלות מדרך החיים שמשלבת צניעות ותאווה ואינטלקואלית גם יחד.

  • נובמבר 27, 2007

    עמית

    זה פשוט מאוד. החרדים פיתחו תחושת גאווה ושליחות בקרב הציבור שלהם. הייתה כתבה ב"מעריב" על טקס שערך הרבובדיה לכותבים המצטיינים של חיבורים תורניים, כולל פרסים. כתבה מאלפת, ככה בונים אתוס. בנייני האומה, 3000 אברכים, שירה אדירה והרבה גאווה. אין להם שום סיבה להתנצל על הפיגור שלהם, את החסרונות הם הופכים ליתרונות, לצערנו.

  • נובמבר 27, 2007

    בן

    כל המאפיינים שציינת לזכותם של החרדים הם כולם נובעים מאופייה של "קהילה", ובמקרה דנן קהילה מגובשת ומאופיינת באופן ברור ומובחן לכלל חבריה.
    לדעתי צודק אודי בקריאה לפעול "כמוהם" במובן שכוחנו (תשבים, לא חרדים, בעלי מאפיינים מסויימים זהים) האופטימלי הוא באחדותנו.
    כאשר אתה חלק מקבוצה ממשית אשרמזוהה ככזו, להבדיל מהיותך חלק מ"סקטור", כוח הקבוצה מובא בחשבון – למשל אל מול קובעי מדיניות. קהילה מייצגת קבוצה שמודעת לכלל חבריה ולא רק השתייכות עצמית של כל חבר, מה שקרוי "סולידריות" – אולי הכלי החברתי החזק ביותר שישנו (לדעתי..).
    כמובן שכמעט כל אחת מההגדרות הנ"ל נשמעת כסותרת את "ערכיי החיים המודרנים" אולם באמת שאין בכך הכרח. מספיק הצצה ליישובי "המתנחלים" על מנת להבין מה כוחה של סולידריות וערבות הדדית..
    לאור זאת אני דווקא מוצא לשבח את הפעילות שלך (עמית) וחבריך שנובעת מתוך תפיסה קהילתית, ולו בנסיון ליצירת תודעה שכזו..
    * חשוב כמובן לשים לב כי כמו גם בחברה החרדית סולידריות יכולה להגרר גם למקרים של שימוש בכוח שנובע ממנה למעשים ותפיסות שאינן נובעות מהסכמה לא רק כלפי מי שאינו חלק מהקבוצה אלא גם פנימה על חבריה.