תסריט האימה

 בדרך כלל אנו סולדים מנבואות זעם. לא משנה מה יקרה מחר- זה לא יהיה סופה של ירושלים. אולי יהיה יותר קשה (מקווים מאוד שלא) אבל את העיר הזו אף אחד לא יצליח לעצור. ובכל זאת, מצאנו לנכון להביא בפניכם תסריט אימה שחובר על ידי שני אחים ירושלמים מודאגים. לכו להצביע:

אני עוצם עיניים, ומדמיין את היום שאחרי זכיית ליאון. טובי הפרשנים והעיתונאים יעשו מטעמים מהאייטם הזה, שיש בו את כל התבלינים הדרושים לפסטיבל הספד עיר הקודש. בתכנית של רזי ברקאי יפתחו את השידורים בסקירה מיוחדת של תוצאות הבחירות המוניציפאליות, ומהר מאוד יעברו לדבר רק על התוצאות בירושלים, שאיך שהן מצליחות תמיד להביס את הסקרים ולהתדרדר מדחי אל דחי.

  הכתבה הראשונה תעסוק בכישלון הקמפיין של ברקת. מיטב הפרשנים יצטרכו להסביר מדוע טעו, ומיד יתחיל להגחיך את הציבור הירושלמי ולמצוא סיבות מדוע הוא נשאר בבית.  רזי ברקאי יכריז בקולו ההחלטי כי "שוב הוכח שאי אפשר לנצח מערכת בחירות רק בהתבסס על העובדה שהמועמד השני גר בירושלים". ידברו על "הניתוק של ברקת מהציבור הירושלמי", על כשרונו לצבור לעצמו אויבים בעיר, על מסיבות הרחוב שלו, שהסתירו מאחוריהם עיר שסועה וענייה, על "הפורמולה 1 המיותר", על הכישלון להוריד את עלויות המחייה.

 אח"כ יבוא האייטם "נעים להכיר, משה ליאון". הכתב ילגלג על חוסר בקיאותו המרשים של ליאון בענייני ירושלים, ישלוף את תקרית קולנוע אדיסון ומפגש השיח', ויסכם במילים "אך בירושלים, כמו בירושלים, מי שמוצא חן בעיניו של הציבור החרדי הוא זה שעולה למלכות". הדיון באולפן ילך למחוזות הרגילים. כתבים יספרו על ירושלים של פעם, שהייתה עיר ססגונית, ציונית, נורמלית, ויציינו שוב בצער כיצד "נזדמן להם לבקר בה לאחרונה" וכל מה שראו בה היה לכלוך, פקקים ופשקעווילים. רנסנס תרבותי בירושלים? זה משהו ששייך לעבר.

 השיח הבכייני והתבוסתני שהפסיק כמעט לגמרי בחמש השנים האחרונות יחזור ובגדול.  אחרי ראיונות ניצחון עם דרעי ("הרב עובדיה נפטר עם פתק של משה ליאון בידו") ועם ליברמן ("שיתוף הפעולה עם ש"ס לא היה מאהבת מרדכי, אלא משנאת ברקת"), יפנה רזי לנסות ולהבין גם לאן נעלם השמאל הירושלמי. לאחר כמה קטעי ארכיון משנותיו של טדי, הוא יראיין את פפה אללו, מי שפעם הנהיג את השמאל, וישאל אותו כיצד ייתכן שסיעתו התדרדרה לכדי מקום אחד במועצת העיר. פפה יגמגם גמגומיו, והפרשן שבאולפן יקשה: מדוע בחרתם בקמפיין כה מגוחך וקיצוני? מדוע הצגת את מועמדותך לראשות העיר באופן כה פתטי? מדוע לא דיברתם על העשייה שלכם?

 ברשת ב' יבחרו להתמקד דווקא באחוזי ההצבעה הנמוכים. קרן נויבך תעיר שהיא כל פעם מופתעת מכך שירושלמים, שמתגוררים בירושלים וחווים את כאביה, לא יוצאים מהקלפי. חנן קריסטל יסביר שאמנם לא היה גשם, אבל היעדר יום שבתון לא השאיר לברקת שום סיכוי, ובכלל, לצפות ליותר מ 70% הצבעה במגזר הלא-חרדי זו טעות יסודית. ואז תפנה קרן לשוחח עם אלישבע מזי"א ואורי איילון על ה"קמפיין לעידוד ההצבעה בירושלים", קמפיין שהושקעו בו מיליונים ומשום מה נכשל כישלון חרוץ במבחן התוצאה. קרן נויבך תעיר שכנראה היה "באזז" כל כך חזק, שהירושלמים נשארו בבית לראות את הפרסומות בערוץ 2.

 אח"כ יתראיין אחד מפעילי השטח החרדים שיסביר איך עבד מערך ההסעות, הטלפונים, והשטח של משה ליאון, מי לחש על אוזנו של איזה אדמו"ר, וכיצד כבר בשלב מוקדם הסתמן הניצחון. בשערי העיתונים למחרת יככבו תמונותיהם של ליברמן ודרעי עם חיוכי ניצחון, כשלצדם פניו הנפולות של ראש העירייה המכהן. טובי הפרשנים ייכתבו כיצד השועלים הפוליטיים עשו שוב בית ספר לכולם, ויגידו שהיה מוקדם להספיד את שני הענקים הללו. דרעי שוב לא יתאפק ויגיד שמדובר בעוד שלב בדרך להחזרת החרדים לימים הטובים בהם היו בכל מוקדי הכוח הממשלתיים. הפעם ליברמן כבר לא יכחיש.

 המקומונים לא יידעו איך לאכול את תוצאות הבחירות. ביום רביעי, ערב היציאה לדפוס, הם ישנו כמה כתבות ויכניסו ניתוח מיוחד של התוצאות בכל שכונה ושכונה, אבל מי שיסתכל טוב בעיתון יגלה שרובו נסגר הרבה לפני שהתפרסמו תוצאות האמת.

 רק בסוף השבוע של ה 1.11 נראה את כתבות העומק, המסבירות כיצד הכל קרה, ומבכות את ירושלים. גם בעיתונות הארצית כמה פובליציסטים יכתבו כתבות נוסטלגיה וגעגוע לירושלים. נרי ליבנה תכתוב על ריחות השוק שכה אהבה, שהתחלפו בהזמנות לכנסי התעוררות ושלטי נשים עם גרפיטי; סייד קשוע יספר כיצד בדיוק באמצע שכבר עמד להפסיק לעשן, שמע את התוצאות ברדיו והדליק סיגריה, ויהונתן גפן יצטט את קריאתו מ-1993, להניח לירושלמים להרוס את ירושלים בעצמם, ולהשאיר את העיר הזו כמקלט לקיצוניים באשר הם שם: ערבים, חרדים, מתנחלים קיצוניים– שיילחמו אלה באלה עד טיפת דמם האחרונה וישאירו אותנו בשקט.

neri-fi

 רק בשולי הדברים, יעיר כתב אחד כי ההיסטוריה מראה שכל תהליך פוליטי שמתרחש בירושלים חוזר על עצמו אח"כ ברמה הארצית. צמיחתה של ש"ס כרשימה למועצת העיר, את ההקצנה של הציבור הישראלי, את השחיתות הציבורית. אח"כ העיסוק התקשורתי בסוגיה ידעך, והירושלמים יישארו עם תוצאות הבחירות.

ליאון יתחיל להרכיב קואליציה, ויזמין אליה את החרדים ראשונים. יצחק פינדרוס ימונה למחזיק תיק תכנון ובנייה, ומהר מאוד תוכניות השאפתניות שקודמו בחמש השנים האחרונות, בניהם רובע התעסוקה הענק בכניסה לעיר וקרית הממשלה החדשה יחזרו אל המגירה, פקידי אגף ותכנון ובנייה יעבדו במרץ כדי לקדם מרפסות סוכה בגאולה ובמאה שערים, הרחבות דיור בגבעה הצרפתית והיתר גורף לפתיחת גני ילדים חרדיים בבנייני מגורים.

 אחר כך יתחילו לצוץ בעיר פרויקטים על דיור יוקרה לתושבי חוץ בעתודות הקרקע הציבוריות האחרונות, כשקול חלוש מהאופוזציה יצעק "הולילנד!, הולילנד!". שמועות מבוססות על פריחה בקרב ממשיכי דרכו של שמואל דכנר יופצו מאוזן לאוזן, אך הם לא יעניינו אף אחד. כולם יידעו ויישתקו. בינואר 2014 תבוטל התוכנית לבניית המכינה הירושלמית במגרש וורבורג בקרית היובל, חודשיים לאחר מכן יוצבו במתחם קרוואנים שישמשו ישיבות חרדיות. "עד סוף הקדנציה קרית היובל תהפוך כולה לחרדית", יצוטט פינדרוס באחד מכלי התקשורת החרדים , ומיד לאחר כך יכחיש שאמר זאת. שנה לאחר מכן תיסגר המכינה בגלל חוסר ביקוש, "מה למכינה קדם צבאית בשכונה חרדית?", יסבירו הפרשנים.

 בספטמבר 2014 ייסגר הבר הראשון בשוק מחנה יהודה. הבעלים יגידו שהיעלמות אירועי התרבות, ההאטה הגדולה בתיירות והנדידה הגוברת לשפלה לא השאירו להם ברירה. כמה חודשים לאחר מכן יגאל מוסקו יעשה כתבה ב"אולפן שישי" על גסיסת חיי הלילה בירושלים, על השוק שהיה תוסס ונרדם עם לכתו של ברקת, ועל קריסת בעלי העסקים. כשייסגר הבר השני והשלישי, זה כבר לא יעניין אף אחד. בתחילת 2015 ייפתח מרכז שרובר לתרבות וקולנוע, אך בניגוד למה שנקבע הוא ייסגר בשבת. באוגוסט באותה שנה, כשתעזוב הקהילה הצעירה הראשונה את העיר, זה יעורר הד די גדול. ידברו על תופעת הקהילות והקהילתיות, יספידו את המיתוג הצעיר של ירושלים, ומישהו יספר שהוא מכיר את הקהילות האלה מבפנים, ולא מדובר באבידה גדולה. כשהקהילה השנייה תעזוב זה כבר לא יעניין אף אחד.

אך מסע הנקמה של משה ליאון וממליכיו בגורמים המזוהים עם ראש העיר הקודם לא יעצור בקהילות צעירות. אחרי שכבש את ראשות העיר, יפנה ליאון לכיבוש של מעוזי הכוח המסורתיים של ירושלים: הפקידות הבכירה בעירייה, המינהלים הקהילתיים, והעמותות והקרנות המנהלות את העיר מאחורי הקלעים. במקומות בהם יצליח בכך, ימנה את אנשי שלומו לפקח על ההתנהלות השוטפת. את הגופים שאליהם לא יצליח לחדור, ישאף לפרק או להקטין. כך ידעכו בזה אחר זה כוכביה הנוצצים של העשייה הירושלמית, שמשום מה זוהו לעתים בטעות עם פעלו של ניר ברקת: הפועל קטמון, צעירים במרכז, המכינה הירושלמית. למי יהיה כוח לכל אלה כאשר ידוע שלא משנה מה מתרחש למטה, אופייה של העיר מוכתב מלמעלה ע"י שלוחם של ליברמן ודרעי? בחירות 2018 כבר יהיו ללא ספק הרבה פחות מעניינות.

 ירושלים החופשית והרב-גונית לא תיעלם אבל תיחלש. ניצני ההתחדשות שנראו בעיר בחמש השנים האחרונות יקמלו תחת ממשל עירוני שחוזר לשיטות הישנות שדרדרו את העיר אל פי תהום בעבר. לתקשורת בתל אביב זה יהיה מאוד נוח- ירושלים תחזור למשבצת הישנה והמוכרת כל כך. לירושלמים זה יהיה יותר קשה. חלק ישברו ויסבירו בפוסט מנומק בפייסבוק למה ירושלים היא עיר גמורה/אבודה/ שחורה. חלק ישקעו לתוך בועת האדישות, אחרים יחזרו לזירת המאבק- להגיש התנגדויות, לכתוב עתירות, לארגן הפגנות וכל זאת בתחושת החמצה נוראית שיכול היה להיות פה טוב יותר.

התסריט הזה הוא כמובן בדיוני. אך בניגוד למה שמקובל לחשוב, התוצאות כלל לא תלויות בחרדים, גם אם כולם יתגייסו לטובת ליאון זה לא יספיק לו אלא אם יהיה אחוז הצבעה נמוך מאוד. אם הציבור הירושלמי יילך להצביע, אין שום סיבה שזה יקרה. לכו להצביע!

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



2 תגובות

  • אוקטובר 21, 2013

    עמית (אחר)

    אהבתי את התמונה המצורפת 🙂

  • אוקטובר 22, 2013

    אוהד ונסו

    אין ספק שמי שכתב את זה הוא חילוני מובהק עם חוסר אהבה לדתיים,גם אני לא רוצה במשה ליאון אבל המחשבה שרק חילונים יכולים להנהיג את העיר היא מוטעית מראש,אני אבחר בניר ברקת כי אני חושב שהוא המועמד המתאים ביותר מבין ה-2 לראשות העיר.
    בואו נפסיק להיות גזענים ונאורים אלא נקבל את כולם !!!