תכנית החלוקה

נתחיל מהשורה התחתונה: אין חדש תחת השמש. מאמרם של קרלו שטרנshutterstock_121722655גר וג'ד ידיד "חזון הקנטונים- למה רק שתי מדינות? גם ישראל יכולה להתחלק לאוטונמיות" לא מחדש דבר.  הוא חלק ממסורת ותיקה של הזיות ההפרדה בין מדינת תל אביב ומדינת ירושלים.

לאחר נצחונו של בנימין נתניהו בבחירות 1996 קרא חיים חפר לחילוני ירושלים להגר לתל אביב ואילו יורם קניוק ביקש לחלק את ישראל לשתי מדינות:

"קחו את הארץ מזרחה מכפר-סבא ועשו בה מה שתרצו. כבר היה מעולם: יהודה וישראל. קחו את ירושלים, ותנו לנו לקיים מדינת יהודים בשפלת פלישתים…באנו להיות עם חופשי בארצנו, ועם העצב האסתטי הכרוך בדבר, נחיה בלי ציון"

הזיות אלו החלו לקרום עור וגידים אחרי מהפך 1977, האדריכל שרון רוטברד אפיין היטב כיצד בראשית שנות השמונים התעצבה תל אביב כאנטיתיזה ל"ירושלים של זהב", בירת הימין, הדתיים והמסורתיים של הליכוד ומנחם בגין. דורון רוזנבלום היטיב לנסח זאת כהרגלו:

"תל אביב הפכה להיות ברירת מחדל של אלו שהארץ חמקה להן מבין האצבעות. תל אביב נותרה מעין מקום מפלט, מקום שאוהבים אותו לא בגלל מה שיש בו-אלא בגלל מה שאין בו: היא לא כמו "ירושלים" והיא לא "כמו ערי הפיתוח", ואין בה את כל אותם הדברים המזכירים לנו בבעתה גוברת והולכת – מבחירות לבחירות ומפיגוע לפיגוע –היכן אנו חיים".

שטרנגר וידיד ניסו לקחת את חזון הנביאים הקדום של קניוק ורוזנבלום ולהפכו לפרוגרמה מעשית בצירוף מפה להמחשה. אלא שישנם כמה פגמים בסיפור הזה ובהנחות היסוד שלו. נתחיל מההתחלה:

כמו השאלה הפלסטינית המוסיפה לבעבע, גם “מלחמות התרבות" של ישראל מסכנות את עצם קיומה.

במקום אחר ובהקשר אחר אני מוכן להתווכח על הקביעה כי הסוגיה הפלסיטינית מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל. לעת עתה אכפור בקביעה כי מלחמת התרבות הישראלית היא איום בסדר גודל קיומי ואבקש לטעון ההיפך: המגוון, המתח, היריבויות והוויכוחים התדירים לא רק שאינם מסכנים את קיומה של מדינת ישראל אלא מחזקים אותה. הקונפליקט התרבותי בין דתיים- חרדים-חילונים-מסורתיים ומה שביניהם הוא נכס ולא נטל. מי שרואה בקיומו של השונה ממנו סכנה על עצם קיומו- ייתכן שהוא עצמו הבעיה. המתח והקיום המשותף הם קרקע פורה למתיחות, גזענות ואלימות. אין ספק שיש עבודה חינוכית רבה לעשות על מנת להקטין מתחים אלו, אך הם גם כר פורה ליזמות ויצירה משותפת. הראיה לכך היא ירושלים, העיר אשר תוארה פעמים רבות כ"שחורה" , "גמורה" ו"אבודה" עדיין מרתקת ורב גונית מאי פעם. סוגי בתי הספר הפורחים בה ומגוון בתי הכנסיות לכל זרם ותת-זרם הנפתחים בה מעידים כאלף עדים על תסיסה חיונית, מפרה ויוזמת. קווי השבר בין קבוצות האוכלוסייה השונות הם גם המקומות מהם יצמחו הרעיונות המעניינים של העתיד. מנהיגות אמיצה תשכיל להפוך אותם מאיום להזדמנות.  על הרקע הזה צמחו בירושלים ש"ס, הפתנרים, שלום עכשיו, הפמניזם הדתי, המינהלים הקהילתיים ועוד יוזמות חברתיות שצמחו אזור חיוג 02.

מוויכוחים על נישואים אזרחיים, הפרדה מינית באוטובוסים, הפגנות הנכבה, פתיחת חנויות בשבת ומימון ישיבות בכספי מסים חילוניים, עלינו להתעורר ולהכיר בכך שבנושאים מסוימים לעולם לא יהיה קונסנזוס לאומי, במיוחד לא באלה הנוגעים לתפקידי הדת והמדינה באפשרותכם לבחור אם כן את "קנטון יהודה" הסמוך, שם ניתן להוציא מחוץ לחוק את הנסיעה בשבת, את סטייקיות החזיר ואת לוחות המודעות חושפי הטפח.

לא הבנתי מה הכותבים הנכבדים מציעים במאמר  זה לנשות ירושלים- להסכים לימים האפלים בהם תמונת אישה לא נראתה בשלט פרסום וקול אישה לא נשמע בטקסים עירוניים רשמיים? לעטות שק יוטה בטרם ייצאו לרקד במרחב הציבורי? להסכים להידחק לחלקו האחורי של האוטובוס? האם כדי להינות מ"פריבילגיות" אלו תדרשנה נשות ירושלים מכל הסוגים להגיע לקנטון תל אביב? ומה באשר לקהילה הגאה הירושלמית, האם בקנטון יהודה ייאסר על חבריה, חברותיה (רבים מהם מהמגזר הדתי), תומכיהם ובני משפחותיהם לצעוד ברחובה של עיר? מה יהא על בתי הקולנוע ומרכזי הבילוי הירושלמיים הפתוחים בשבתות- האם ייאלצו להיסגר?

האם העובדה כי על סוגיות מסוימות לעולם לא יהיה "קונצנזוס לאומי" (למה זה כל כך חשוב?) מחייבת פגיעה אנושה בזכויות הבסיסיות של ציבור גדול?

פן נוסף שאינו מובן בהצעה המופרכת הזו הוא הפן הדמוגרפי. החרדים מונים כ-22% מאוכלוסיית העיר ירושלים, שליש מן האוכלוסייה היהודית. מדוע לכל הרוחות מגיע לחמישית מתושבי העיר מונופול כה דורסני על חייהם של היתר? האם הכותבים בדקו את הנתונים הדמוגרפיים בטרם העלו אותם כל הכתב? מניין הניחו כי הציבור הדתי לאומי ישמח להתגורר בקטנון בעל אופי חרדי? האם הכותבים שהו בכלל בארץ בשנתיים האחרונות בהן התחדד השסע בין חרדים ודתיים-לאומיים? בשנים האחרונות ניצבים נבחרי ונבחרות ציבור אורתודוקסים בחזית המאבקים למען פתיחת בתי עסק ומוסדות קהילתיים בירושלים בשבתות, בעד מערך כשרות אלטרנטיבי, נגד המונופול דורסני של הרבנות הראשית ועוד עוד. בפעולות אלו מבטאים המנהיגים הדתיים את קולותיהם של דור שאינו מוכן לסור למרותם של מוסדות מסואבים ושל הסטטוס קוו הארור. מדוע כותבי המאמר אינם נשמעים לקולות אלו ומעניקים למיעוט קנאי את השליטה בבירת ישראל? ומה יהא על חילוני מבשרת וצור הדסה, הר אדר ונווה אילן, ועל הציבור המסורתי וציבור העולים הנאבק על ביתו בבית שמש?

אוכלוסייתה של ישראל ושטחה אולי מתגמדים לעומת אלה האמריקאיים, אך הפערים התרבותיים שלנו עמוקים שבעתיים

תוהה עם החבר'ה האלה השוו בין הגיגיו של ראש לימבו ובין תכנית בוקר ב-MSNBC  לצורך המאמר. אכן אצלם הפערים עמוקים שבעתיים מאשר אצלנו בין תומכי הפלות ומתנגדים ששורפים מרפאות, בין קואליציית הנשק ומתנגדיה, בין מסיבת התה לשמאל העמוק.

הפער הדתי־חילוני בישראל הולך ומעמיק, עם רוב חילוני שנטמע בין בליל הקולות ותהליך הדתה של המדינה והחברה שצובר תאוצה. תקראו לזה נסיגה טקטית, כניעה למציאות — הפתרון היחיד לכך הוא תת־לאומי.

אולי כאן, בסוף המאמר, יוצא סוף סוף המרצע מן השק. לא שלמות ישראל מטרידה את הכותבים, לא הסרת האיום הקיומי אלא המשך תהליך הנסיגה וההתכנסות של השמאל הישן והוותיק אל תוך תל אביב. אותו תהליך התכנסות שהחל ב-1977 כחלופה לאיבוד השלטון, אותה עיר מקלט שתאר דורון רוזנבלום, אותה מדינת תל אביב של קניוק. יגורו להם כל האחרים בקנטונים בהם נעניק אוטונמיה לפראים החרדים, הדתיים והערבים, העיקר שלנו תהיה תחבורה ציבורית בשבת לים.

 

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



8 תגובות

  • אוקטובר 19, 2014

    עמוס

    מעולה, עמית! כל הכבוד.

    המשפט "מי שרואה בקיומו של השונה ממנו סכנה על עצם קיומו- ייתכן שהוא עצמו הבעיה" ראוי שייזכר ויצוטט בעתיד. פנינה של ממש!

    הוויתור שלהם על המרחב הציבורי *שלנו* הוא מקומם ומרגיז, וחשפת יפה את בורותם בכל מה שקשור באופי החיים בירושלים. עוד הם שוכחים את המוטו "ירושלים היא רק הפרומו" – על מה שהם מוותרים בשמנו היום הם ייאלצו לוותר בעתיד גם במדינת ת"א. במקום להילחם בהדתה של המרחב הציבורי לשם שחרורו הם פשוט משלמים כופר לחוטפיו. המגוון הירושלמי מעשיר הרבה יותר מהמונוליטיות הגוש-דנית, משוחררת ככל שתהיה.

    זה פורסם בעוד מקומות?

  • אוקטובר 20, 2014

    רונן

    לפי ההגיון של המעפנים מהארץ… הקנטון הירושלמי מלבד לספח לעצמו את בניברק שמרחקה רבע בלוק מתל אביב, צריך גם את ערביי יפו

    הרי יותר משותף לערביי יפו ומזרח העיר וליושבי העיר הלבנבנה..

  • אוקטובר 20, 2014

    עמית

    עמוס- שלחתי להארץ את זה כתגובה אבל אני לא מספיק חשוב כדי לקבל שם במה. רעיונות נוספים?

  • אוקטובר 20, 2014

    עמית (אחר)

    לפי המפה קנטון "יהודה" יכלול גם את מודיעין וכמה ערים בשפלה (פתח תקווה?), כך שהרוב החרדי לא מובטח. מה עושים?

  • נובמבר 15, 2014

    עמוס

    עמית, זה לא יכול היה להתפרסם בין מכתבי התגובה במוסף? אפילו השבוע עוד התפרסמה תגובה על ההצעה הזו. נסה לשלוח את התגובה למוסף.

  • נובמבר 16, 2014

    אלדד

    עמית,

    כפי שתצוגות אופנה מלוקקות אינן מכתיבות באמת מה ללבוש אלא נועדו להציג תפיסה רעיונית, כך גם הרעיון המובא במאמרם של שטרנגר וידיד. זה מצד אחד. מאידך גיסא, הרעיון שאותו הם מציעים, כביכול, כבר מומש דה-פקטו בעשרות השנים האחרונות ובמיוחד מאז עליית הימין ותהליך ההדתה המואץ שעובר על המדינה. טול קורה מבין עינייך: ירושלים ותל-אביב לא מצויות באותה מדינה. הן לא מצויות באותו יקום, למען השם. כמובן שהייתי מתנגד לתוכנית הקנטוניזציה של ישראל אם זו הייתה מאיימת לקרום עור וגידים רשמיים; מצד שני אני ריאלי, ויודע שנגזר עלי, בתור ירושלמי-חילוני-ליברל, להוות מעין בועה תל-אביבית באזור חיוג 02, בועה שתלך ותקטן עד שתיעלם, עוד בימי חיי (אני בן 41). נחמת טיפשים: בעתיד הרחוק יותר זה יקרה גם לתל-אביב, "מצדה המודרנית", שתיפול שנית גם תיפול. הדמוגרפיה תעשה את שלה.

  • דצמבר 28, 2014

    עמוס (אחר)

    לא כל דבר מהווה "בעיה" – שממילא מזמינה אחריה "פתרון" (הזוי ככל שיהיה…) , אלה הם חיינו , על כל מורכבותם, על כל כאביהם, פחדיהם, שנאותיהם – וגם עושרם ופלאם!

  • ינואר 8, 2015

    נתנאל

    אלדד – לי אישית זה נראה שאתה חושב שכל הערים צריכות להראות אותו דבר, או במילים אחרות כמו תל אביב. סע לעולם ותפתח עינים. בכל ארץ נורמלית קיימות ערים שונות, עם זהות, הסטוריה, אופי אוכלוסייה, מנהגים ויציאות משלה. הבדלים תרבותיים הם דבר מבורך. אם בתל אביב יש כמה שמאלנים ופלורליסטים-לכאורה שמעוניינים שכולם יראו כמוהם או שלא יהיו באותה מדינה, זו בעיה אישית שלהם, ולרעיון המוזר להפרד משאר המדינה יש להתייחס באותה צורה בה התייחסנו לרעיון של כמה ימנים מוזרים מגבעת חרצוץ ד' להקים את מדינת יהודה. הבדלי תרבות אישיים וציבוריים לא צריכים לגרום לפיצול מדיני, אחרת כל העולם כבר מזמן היה מורכב מאלפי מדינות קטנות שנלחמות כל הזמן זו בזו כי הן לא מסוגלות לחיות לצד תרבות ודעה אחרת.