שתי ערים לשני עמים

עשר שנים מפרידות בין 1967 ובין מהפך 1977. בהפרש של שבוע ציינו את שני התאריכים האלו. כל אירוע בנפרד עיצב ושינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל ומשפיע עד היום על האופן בו אנו חיים. שני אירועים אלו גם השפיעו רבות על ירושלים. איך מלחמת ששת הימים השפיעה על ירושלים כולנו יודעים היטב- הרחבת שטח העיר, בניית שכונות ענק, פרבור וביזור העיר, החלשת בסיסה הכלכלי, סיפוח 28 כפרים פלסטיניים שמעולם לא נכללו בשטח העיר הירדנית ועוד.

אבל כיצד השפיע, אם בכלל, מהפך 1977 על ירושלים? מה הקשר בין חילופי השלטון ברמה הלאומית ובין צביונה של בירת ישראל? על כך אנסה לענות.

השמאל הישראלי מצוי בטראומה מאז מהפך 77', טראומה ממנה לא יצא עד היום לדעתי.  במאמר שפורסם ב"דבר" בשנת 1978 תיארו הרצל ובלפור חקק את תגובתם של כותבים מהשמאל למהפך הפוליטי (המאמר פורסם מחדש באתר "מידה" לפני מספר ימים). להלן כמה ציטוטים נבחרים:

בשיח בין בני קיבוצים צוטטו דבריו של ע' אלון: "זהו סוף תקופה בחיי הציונות. אני חש את ההרגשה הזאת של חורבן… המדינה אבדה לנו… אנחנו הולכים לקראת התאבדות". בועז עברון התייחס להבדל בין מפגיני "שלום עכשיו" בין מפגיני "שלום בטוח" מימין:

"אלה שהשתתפו בהפגנת 'שלום עכשיו' מאיישים את יחידות העילית, את המינהלות, את אנשי המקצוע, את האוניברסיטאות… הם המפעילים של מדינת ישראל. ואותו קהל בכנס 'שלום בטוח' מילא תמיד תפקיד שולי בחברה הישראלית". כלומר, נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז ז"ל מבחירות 1981 רק בשפה גבוהה יותר.

יורם קניוק כינה את שלטון הליכוד "שלטון זר" ותלה תקוות ב""מרד האשכנזי של 'שלום עכשיו', שהוא התופעה היפה ביותר שהייתה כאן". בקוטב הנגדי המכוער עומדות "השכונות של אבא בגין"  הפרופ' זאב שטרנהל ראה לנגד עיניו שני סוגים מנוגדים של ציונות: האחת: "ליברלית, מתונה ופתוחה" של "אוכלוסייה בוגרת יותר ומשכילה יותר", שאופייה "אשכנזי מערבי מאוד ומבוסס מאוד" – ואילו השנייה "ציונות תוקפנית, קיצונית , קלריקאלית, השוללת את זכויות הזולת" הנישאת על-ידי עדות המזרח. ציבור לא אשכנזי זה הוא ציבור "השכונות ושכבות המצוקה"

ממש שתי מדינות לשני עמים. לתסכול ולזעם העצום הזה היה גם ביטוי מרחבי. היכן יגורו אנשי הציונות הליברית והפתוחה? היכן ישכנו אנשי ה"ציונות התוקפנית"? איזו עיר תהיה לביתם של אנשי יחידות העילית ומי תאכלס את אלו הממלאים רק תפקיד שולי בחברה הישראלית? לא ברור האם יצחק בן אהרון אמר בעקבותיו כי יש "להחליף את העם" אבל חילוף כלשהו אכן התבצע בעקבות המהפך, חילוף בין ירושלים ובין תל אביב.

בעקבות המהפך הפכה תל אביב להיות בירת "הארץ ישראל הישנה והטובה" בעוד "ירושלים של זהב" הפכה להיות בירת "ישראל השנייה", זו שהמליכה את בגין.

יאיר לפיד כתב על תל אביב של שנת 1979, בה נוסדה תל אביב בתור "הגולה הפנימית":

"בקיץ 79', לפני 25 שנה בדיוק הייתה כאן מהפכה. בקיץ ההוא החלטנו שאנחנו לא פה. הוקמה מדינת תל אביב… ידענו שבעזה מתרחש משהו מעיק ועצוב שעדיף לא לחשוב עליו. זו הייתה מסיבת הפרידה הקולקטיבית הראשונה של ישראלים צעירים מהמדינה שלהם. מהפוליטיקה שלה, מהמיתולוגיה של הקמתה, מהשתלטותה המציקה על חיינו. הזעם של אחרי מלחמת יום הכיפורים הוחלף בניתוק. שם, מול קולנוע פריז ייסדנו את הגולה הפנימית".

ואילו דורון רוזנבלום כתב על כך שתל אביב הפכה להיות עיר מקלט:

"תל אביב הפכה להיות ברירת מחדל של אלו שהארץ חמקה להן מבין האצבעות. תל אביב נותרה מעין מקום מפלט, מקום שאוהבים אותו לא בגלל מה שיש בו-אלא בגלל מה שאין בו: היא לא כמו "ירושלים" והיא לא "כמו ערי הפיתוח", ואין בה את כל אותם הדברים המזכירים לנו בבעתה גוברת והולכת – מבחירות לבחירות ומפיגוע לפיגוע –היכן אנו חיים".

זה לא נגמר במהפך 77'. לאחר המהפך המוניציפלי בו הפסיד טדי קולק, אחרון נפילי מפא"י ההיסטורית, לנסיך תנועת הליכוד, אהוד אולמרט קרא יהונתן גפן להשאיר את ירושלים " לזורקי אבנים ולמחרחרי הנצח. שלנו ושלהם… נראה לי שירושלים היא מקום טוב לסגור בו (לנצח!) את כל הרוצחים, האנסים בתשובה, המתפרעים, מציתי האנשים, אוהדי עונש המוות, אוהדי המוות, זורקי האבנים…שיכורי בקבוקי התבערה, הג'יהדניקים, נאמני הר-הבית, מחשבי-הקיצין, הסכינאים, בכייני הכותל, מרטיבי המסגדים, סגפני-החומה, המתאבדים, וכל שאר הפנאטיים. פנאטי כל העולם התאחדו יחיו להם שם ביחד, לנצח או אפילו לשני נצחים, אבנים עם לב עם אנשים מוגזי מוח אוטונומיה של פנאטיים בעיר שחורה, ואנו נקים חומה גבוהה מסביבם, ונמשיך לחיות את חיינו הזמניים הבלתי קדושים בלי מורא ובלי להיות בני ערובה… תושבי ירושלים שאינם פנאטיים ואינם קדושים, יפונו לשפלה"

אחרי מפלתו של פרס בבחירות 96' קרא חיים חפר לחילוני ירושלים לרדת לתל אביב ולעזוב את שלטון ה'חרדוסים והליכוד' ואילו קניוק, שנואש כנראה מסיכוי למהפך פוליטי הציע תכנית חלוקה:

"קחו את הארץ מזרחה מכפר-סבא ועשו בה מה שתרצו. כבר היה מעולם: יהודה וישראל. קחו את ירושלים, ותנו לנו לקיים מדינת יהודים בשפלת פלישתים…באנו להיות עם חופשי בארצנו, ועם העצב האסתטי הכרוך בדבר, נחיה בלי ציון"

לא אלאה אתכם בעוד דוגמאות, השיח ממשיך לאחר ניצחונו של אהוד ברק בבחירות 1999 והופך דיכאוני שוב על רקע אינתיפאדת אל אקצה.

מהפך 1977 חידד שתי אלטרנטיבות מנוגדות לזהות ישראלית. האחת ליברלית הנשענת על ערכים אוניברסליים, סובלנות ופלורליזם והשנייה לאומנות, דתית וקיצונית. בעקבותיו התחדד דימוייה של תל אביב  כעיר מקלט, בועה, בה יוכל למצוא הציבור הליברלי מפלט מהרוב המחזיק בזהות מהסוג השני ושירושלים היא בירתו. לכאורה.

זו כמובן בחירה בין שתי אפשרויות מדומיינות. דווקא ירושלים היא המקום המציע אלטרנטיבה רב-תרבותית אמיתית. המגוון שבה רחב יותר והיא מאפשרת שיתופי פעולה נדירים יותר ויותר. גם אין לקבל את הקביעה (המגיעה מצד ימין של המפה הפוליטית) לפיה תל אביב היא בועה נהנתנית ומנותקת המתעניינת בלגימת אספרסו ותו לא. רק בל"ג בעומר האחרון פורסם כי מרבית משרתי המילואים הפעילים מגיעים מהעיר הלבנה.

צריך להודות על האמת גם כשהיא לא נעימה- ראש הממשלה בנימין נתניהו צודק. קיימת בארץ תעשיית דכדוך. קשה לחברים בה לקבל את רצון הבוחר כאשר הוא בניגוד לדעתם. תעשיית הדכדוך הזו כמעט וחיסלה את ירושלים כאשר הציבה בחירה מדומיינת בין שתי אפשרויות קוטביות לזהות ישראלית.

אנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית. שלטונו הממושך של הימין, חוסר האונים של השמאל להציב ולו רבע אלטרנטיבה ראויה, מביא חלקים ממחנה זה לדבר על מדינת ישראל כפי שדובר על ירושלים לפני 30 שנה. אם פעם הייתה זו רק ירושלים שתוארה כעיר גמורה, אבודה או שחורה הרי שהיום הטון המדוכדך והמיואש הזה מתייחס למדינת ישראל כולה.

זה מתחיל לאט לאט אבל זה כבר כאן. נזקה של  תעשיית הדכדוך הוא נזק כפול, היא יוצרת דימוי של מציאות שחורה, אפוקליפטית ומדומיינת ומאחר  שהמציאות כל כך מייאשת- הרי שנמנע שיח אפקטיבי על התמודדות עם הבעיות האלו.

ירושלים הצליחה במקצת להיחלץ מהשיח ההרסני הזה כאשר קבוצות של אזרחים החלו לפני קצת יותר מעשור ליצור שיח שונה המנסה להתמודד עם האתגרים של העיר כפי שהם ולא להפכם לגזירות גורל שאין דרך להתמודד עמן זולת בריחה.

הגיע הזמן לחזור מהגולה הפנימית של יאיר לפיד אל החברה הישראלית של כאן ועכשיו. להניח בצד את אשליית האסקפיזם ולהתמודד עם מציאות חיינו. הבעיות של החברה הישראלית הן בעיות אמיתיות הדורשות מענה אמיתי ושיח אחראי. לא יללות תסכול.

 

 

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



אסור להגיב. למה? ככה.