פסטיבל שירי דיכאון

יuziש לי שאלה למשתתפי פסטיבל הבכי והדיכאון השנתי לרגל יום ירושלים ואבקש את תשובתכם הכנה": לא נמאס לכם? שלא תבינו לא נכון, אני בעד מיחזור אבל להשתמש בכל שנה באותן קלישאות חבוטות על העיר, באותם הספדים על כך שירושלים היא עיר אבודה/ גמורה/ שחורה, הגעגועים לירושלים שלפני 67, ירושלים לפני השתלטות החרדים, אוהדי בית"ר והמתנחלים על כל חלקה טובה בה זה קצת מוגזם . לא מגיע לנו שתשמיעו לנו קינה חדשה על ירושלים, כזו שטרם שמענו?

ליואב שגב, שהגדיר עצמו "ירושלמי לשעבר" ("תל אביב: המדינה שהייתה צריכה להיות", "הארץ", 5.5.15) ולעוזי ברעם ("הופמן- איש ירושלים, 4.5.15,"הארץ") וליתר המשתתפים שעוד בוודאי יכתבו טורים ברוח דומה אציין כי הז'אנר בו אתם מתמחים הוא עתיק יומין. בספטמבר 1948 פרסמה ועדה ממשלתית לשיקום ירושלים את מסקנותיה. כבר בתחילת הדו"ח התרשמו כותביו, אנשי משרד האוצר ואחרים מכך ש: " בין אנשי ירושלים מצאנו רוח מעודדת שלא פיללנו לה כלל על סמך תיאוריהם של אלה שברחו לתל אביב. היו לי שיחות עם 50 אנשים בערך מתוך החוגים השונים ביותר וציינתי תוך שביעות רצון שאף אחד מהם לא הביע דעות תבוסתניות. להיפך!
מפתיע הוא המספר הגדול של אנשים העומדים באיזה מקום "על יד ההגה", המניעים איזה גלגל חשוב, העושים אי שם את עבודתם ושכולם עושים את כל מה שביכלתם, תוך קשר מובן מאליו וחסר בעיות עם העיר ותוך התמסרות יוצאת מהכלל לתפקיד של הרמת קרן ירושלים עד כדי רמה מקסימלית שכולם חולמים עליה".

ללמדנו שהנהי והבכי על מצבה של ירושלים, בקרב אלו מבניה שעזבו לתל אביב, מניינם כמניין שנות המדינה. לפחות. אלא שירושלים מקשיבה לקינות האלו וממשיכה הלאה. יואב שגב צודק. תל אביב היא אכן המקום אליו מגיעים על מנת להפגין ולמחות. אך מי שבאמת מבקש לשנות משהו בחברה הישראלית ולא רק להניף שלטים בכיכר או לטעת אוהלים בשדרה עושה את זה בירושלים. כך צמחו בעיר הפנתרים השחורים בראשית שנות השבעים ושלום עכשיו בסוף אותו עשור, תנועת ש"ס החלה את דרכה כסיעה במועצת העיר בירושלים בתחילת שנות השמונים. כאן צמחו המינהלים הקהילתיים ותפיסת הדמוקרטיה השכונתית, כאשר חלוצים כאורי עמדי הפריחו חיים בשממת שוק מחנה יהודה שהיה אז החצר האחורית של העיר.

ירושלים היא עיר מגוונת, רבת סתירת ומתחים. יש מי שרואה את המתחמים האלו כאיום, יש מי שחש פחד מול נוכחותו המשמעותית של "האחר"- יהא זה חרדי, תושב מזרח העיר או אוהד בית"ר מהיציע המזרחי. אך לרבים אחרים הנוכחות הזו והקיום המשותף הוא מקור השראה. מכאן צמחו יוזמות דוגמת "במעגלי צדק" המעניקה תו כשרות חברתי לעסקים, מיזמי כשרות המציבים אלטרנטיבה לסיאוב ממסד הכשרות הרבני, בתי המדרש הפלורליסטיים, המאבק נגד הדרת נשים, בתי ספר פורצי דרך- הכל החל פה. בעיר שכבר אמרו שהיא אבודה.

החברה האזרחית הירושלמית היא חברה איתנה הלוקחת אחריות על המקום בו היא חיה, החל מהתושבים שעצרו סלילת כביש לטובת פארק המסילה הנפלא, שמשמש היום ריאה ירוקה המחברת בין שש שכונות, דרך אנשי הקטמונים שעצרו את יוזמת הבנייה בעמק הצבאים וקידמו תחתיו פארק טבע עירוני שנפתח בחודש שעבר וכלה באנשי הפועל קטמון, קבוצת האוהדים הראשונה בארץ שחגגה עלייה לליגה הלאומית בשבת שעברה, באותה שבת אף החלה לפעול בעיר לראשונה תחבורה שיתופית ובכך נרשמה עוד היסטוריה קטנה בקורות העיר.

חלק ניכר מיוזמות אלו זוכה בשנים האחרונות גם לקשב רב מהממסד העירוני, המקצה להן משאבים לא מבוטלים. יש עוד המון עבודה לעשות בירושלים: פיתוח כלכלי, סגירת הפערים בין מזרח העיר ומערבה, עידוד הסובלנות בין המגזרים החיים בה, המשך החייאת המרחב הציבורי, פיתוח מודרני לצד שמירה על נכסי מורשת אוניברסליים ועוד ועוד. לא עלינו המלאכה לגמור אך אין אני וחברי חשים בני חורין להיבטל ממנה ולהפוך את ירושלים למקום טוב יותר. תל אביב היא אולי המדינה שישראל הייתה צריכה להיות (וגם זה בספק רב) אך ירושלים היא מדינת ישראל האמיתית, החיים עצמם, הבעיות שלה הן הבעיות של כולנו. ביום ירושלים הנוכחי נעשה טוב אם במקום להספיד ולקבור את העיר, כפי שעשינו פעמים רבות, נפגין מעט סימפטיה לאנשים שמתאמצים בירושלים.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



אסור להגיב. למה? ככה.