*פיליפ לאון ארנה

לכבוד הניצחון הביתי הראשון בארנה, ליגה א' דרום. בגלל הגעגועים לצהוב שחור. מסירה את האבק מפוסט מהשנה שעברה.

קבלו:

basketballאני בכלל לא סובלת כדורסל.

“דויד ואני הולכים למשחקה ההיסטורי הראשון של בית”ר ירושלים בכדורסל הערב, בפיליפ לאון, את באה?” “אולי” שיקרתי, אני בכלל לא סובלת כדורסל.

יש רק 150 מקומות במגרש, סליחה, אולם קוראים לזה, ולכן הקדמנו. חוששת מהאלפים הצובאים על המתנ”ס החנתי את רכבי הרחק, ועם הצעידה גיליתי עוד ועוד מקומות חניה…ביום ממוצע של טורניר ג’ודו לכיתות גימל יש כאן פחות חניה. “כדאי שנעלה לתפוס מקום” הצעתי, ועלינו במדרגות לאולם. נדהמנו לגלות שמאה וחמישים מקומות יש, אולי, בעמידה כולל המדרגות המובילות לאולם, ומסביב לבריכת השחיה.  אפרוחי לה פמיליה (שהתבררו אחר כך כילדים מתוקים שמתקשרים לאמא שלהם במחצית לספר לה שהם הכינו את כל שיעורי הבית) על משהו דמוי רמפה קבלו את פנינו בחיוכים- הם לא היחידים בקהל. התיישבנו על שולחן משרדי מול שולחן המזכירות והמתנו למשחק שיחל. רבע ראשון ואני עפה מכאן. אני בכלל לא סובלת כדורסל.

לקראת פרוץ המשחק ניגש מאמן בית”ר (לא אלי כהן, זה של הכדורסל), לילדים והתריע בפניהם: בלי חזיזים, בלי נפצים ובלי רימוני עשן. השארתי את שלי בתיק ונשמתי לרווחה. החשש היחידי שנותר היה האף שלי שישבר מכדור תועה מפאת הקרבה המטורפת למגרש. חוצמזה: הורגשה אוירה חגיגית, צלם במשחק של ליגה ב’ בכדורסל זה כנראה לא עניין של מה בכך.

המשחק התחיל. נגד מי אנחנו, שאלתי? “עוצמה מודיעין”. החברה עם העוצמה נראו יותר כמו פקידי בנק אפרוריים, “שלנו יותר יפים” התנחמתי. סל ראשון לאפרוריים. זה הרגיש כמו העונות האחרונות בטדי. בשביל מה באתי ? אני בכלל לא סובלת כדורסל.

החבר’ה לידנו שרו כמעט לאורך כל המשחק, ברפרטואר הקבוע: “לא סובל את חיפה, אני שונא את הפועל”, “גם בתקופות הכי קשות” ו”אבא שיכור, אמא זונה, ככה עושים ילדים בשכונה” (מחווה לבני יהודה משכונת התקווה). תהיתי מה יכול להיות רלוונטי לעיר האפורה המתארחת- אחרי מספר רגעים ללחן העממי חרזתי: “אמא מורה, אבא קצין, ככה עושים ילדים במודיעין”. לא כל כך ברור לי איך אבל אחד האפרוחים התקרב אלי והתחיל לקשקש, איכשהו הובא לידיעתו עניין השיר ובפרוץ המחצית השניה זה מה ששרו לאורחים. אחד מרגעי השיא של חיי.  אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי מצחוק. ואני בכלל לא סובלת כדורסל.

מהרגע שבו בית”ר הבקיעה סל היא המשיכה להוביל בהפרש ניכר עד סיום המשחק: משהו כמו שלושים הפרש, שהנקודות (ככה קוראים לזה?) עמדו על 98, נעמדנו כולנו על הקווים וקראנו “מאה, מאה”. כך הסתיים המשחק : 100 לטובת המארחים. נדמה לי ש 69 לאפורים. הרבה מאד זמן חלף מאז יצאנו ממשחק של בית”ר עם חיוך כל כך רחב פרוש על שפתינו. ואני בכלל לא סובלת כדורסל.

*הזכויות שמורות ליובל

כותבת את העיר שלי מבעד למשקפיים אישיות.



אסור להגיב. למה? ככה.