עשר שנים בירושלים

באיחור מה, מעלה משהו שכתבתי בפייסבוק ביום ירושלים האחרון:

עשר שנים. זה הכל. 
לפני עשר שנים הכל בעיר הזו נראה אחרת לגמרי. רוח חדשה הייתה חבורה של כמה סטודנטים חביבים שניצחו בבחירות לאגודת הסטודנטים בעברית.רועי פולקמן שיכנע אותי להיות נציג החוג לגיאוגרפיה בבחירות, הצלחתי להיות היחיד מכל נציגי רוח חדשה שלא נבחרו. הישג. 
רחל עזריה הייתה עובדת קהילתית ב מינהל קהילתי גינות העיר  ,התעוררות עוד לא נולדה, עופר ברקבויץ' לדעתי היה עדיין בקבע. ניר ברקת היה חבר מועצה נחמד, ראש האופוזיציה אבל תכל'ס אף אחד לא חשב שיבוא יום ויהיה ראש עיר בירושלים שלא חובש כיפה שחורה על ראשו.
החזון הממשלתי לעיר היה הקמה של כ-16,000 יחידות דיור על הר חרת, רכס לבן ועוד. הממשלה התחילה לחלק מלגות לסטודנטים שגרו במרכז העיר,פארק המסילה היה עזובת קוצים ומסילת ברזל חלודה. התחנה הראשונה ירושלים הייתה מאורת נרקומנים עלובה. פארק עמק הצבאים היה בסכנה מפני יוזמות בנייה. האינתיפאדה השנייה גוועה לאיטה אך השאירה השאירה עיר בפוסט-טראומה, רחוב יפו סיים סשן חפירות אחד וסיום עבודות הרכבת הקלה לא נראה באופק. כביש בגין הסתיים בכביש גולומב בדרום, ראש העיר מסמס את הכספים שיועדו להקמת היכל הפיס ארנה ירושלים לטובת צרכים מגזריים אחרים. להנהלת הפועל מגדל ירושלים כדורסל נכנס ארקדי גאידמק, בשלב שני הוא נכנס לבית"ר ירושלים, בשלב השלישי הוא הסתער על הבחירות המקומיות. הפועל קטמון ירושלים ו בית"ר נורדיה ירושלים לא היו קיימות.
עשר שנים אחרי.
לא צריך לפרט איפה כל האנשים והמקומות שציינתי נמצאים היום. איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום. זה מה שקרה בעשר שנים. צריך לדמיין מה יכול לקרות פה בעוד עשר שנים, בהמשך עבודה משותפת. הפוטנציאל של העיר הזו רק החל להתממש והמלאכה בוודאי שלא הושלמה.
ב-4.6.2007 התחלתי לכתוב בלוג קטן ושמו ירושלים האחרת, רציתי לתת במה קטנה לירושלים שאני חוויתי אותה, ירושלים שהתקשורת, המקומית והארצית, התקשו לתאר ולדבר עליה מבלי להיכנס לקלישאות צפויות. היום זה כבר לא פרויקט אישי אלא קבוצתי ובעיקר- היום זה כבר לא קול קורא במדבר. ההבנה שיש בירושלים שונות, דקויות, ניואנסים ורב-גוניות שפעם היינו מטרחנים עליהן בזירות אלטרנטיביות ומנסים להתגונן ולשכנע כל הזמן שירושלים היא באמת אחרת- ההבנה הזו כבר חלחלה גם לתקשורת הממוסדת. רועי ינובסקי ynetבכתבה ראשית מעולה ב- YNET נותן בראש.
אז מה הלאה?
אני מנסה לקחת שני דברים. האחד- הוא לתמוך בעסקים המקומיים. בכל דרך. כל בעל מקצוע- לחיים האישיים ובוודאי למקצועיים. כל עוד הסטנדרט המקצועי נשמר- ההעדפה צריכה להיות לירושלמים. זה חייב לחלחל מהעירייה למטה ובין העסקים. אני זוכר את עמיחי כ"ץ זכר צדיק לברכה מסביר לי פעם בסינדרום על שיתוף הפעולה בינו ובין הצוללת והמעבדה בכל הרמות ושזה פשוט לא קיים בתל אביב. ירושלמים? תעדיפו ירושלמים.
הדבר השני הוא בעצם מה שלא השתנה בכל הרשימה שלי בעשר השנים האחרונות. הממשלה. החזון הממשלתי היה ונשאר (אחרי הקפאה של כמה שנים) המשך הפרבור המסיבי של ירושלים. אותו פרבור שהרג את העיר ארבעים שנה. אם יש לקח מהעשור האחרון ההרי הוא שהתהליכים המוצלחים בירושלים היו Bottom- Up ולא ההיפך. אם הממשלה רוצה לעזור לעיר אז: א. שתעביר את כל המשרדים לפה, מחר בבוקר. ב. שתקשיב ליוזמות שבאות מלמטה ותיתן להם גב. אולי האגו של כמה פקידים ייפגע אבל הרווח לעיר יהיה יותר גדול. עידן התכנון הריכוזי של ירושלים מלמעלה נגמר.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



אסור להגיב. למה? ככה.