עוד ארוכה הדרך

612

פוסט אורח של יאיר שחר:

ירושלמים מכירים את השאלה שנזרקת להם מכל הארץ – "מה יש בעיר הזאת שעושה לך את זה?". לפטריוט מקומי כמוני, יש אלף תשובות מצוינות לשאלה הזאת. אבל האמת היא שלאחרונה השאלה הזאת לא מעסיקה אותי כירושלמי. במקום תשובות משמחות עולות אצלי שאלות כבדות. מה הסיכוי שלנו לשמור על ירושלים ולהפוך אותה למקום טוב יותר, פתוח ומכיל יותר. האם זה בכלל אפשרי?

מיד קופצות לי שתי דוגמאות לראש מהשבועות האחרונים. מצד אחד, הפתיחה של קפה בצלאל בשבת, ומצד שני סאגת סינמה סיטי. בשתיהן הדגש צריך להיות עקרוני ולא משפטי. כמה צריך להזיע כדי שתהיה לי סיבה להישאר כאן? מה אני אמור להבין מזה שבית קפה מוקף מחסומי משטרה בשבת, והעתיד העסקי של מתחם קולנוע ענק עובר לבית המשפט?

המסר הראשון שבולט לעין הוא הצורך של העיר הזאת בבייביסיטר מתחלף. פעם שוטרים ופעם שופטים; פשרה היא לא הצד החזק של נבחרי הציבור כאן. קל להבין את הפוליטיקאים החרדים: הם שומרים לא רק על הסטטוס קוו (כל עוד הוא נוח מבחינתם), אלא בעיקר מטפחים את הכוח שלהם. לא בטוח עד כמה הם נציגים נאמנים של הציבור שבחר בהם. אם כבר שואלים מה מיוחד פה, בין מאות תשובות טובות ומשמחות יותר, זה שבערך שליש מתושבי העיר לא באמת מיוצגים, אבל הם גם לא רואים אלטרנטיבה טובה יותר מבחינתם.

שבוע אחרי הפתיחה הראשונה בשבת הגעתי לבצלאל עם ההורים. לא רחוק מגוש השולחנות המלא עמד בחור צעיר, בערך בגילי, חובש כיפה שחורה גדולה ופאות ארוכות. לפניו שולחן עם בקבוק ארק (ירושלים, אלא מה) וחמין על פלטה לשבת. זאת בטח הזדמנות טובה לשאול איך ההרגשה שלו כשנפתח בית קפה במרחק של שתי דקות מהבית שלו. שיחה קצרה שנפתחה ביידיש (של אבא) חושפת סקופ-כביכול בעיני תושבי החוץ. החידוש ההמוני מעבר למרפסת שלו לא משמח אותו, אבל רחוק מלהפריע באמת. הוא לא מתפלל שהמקום ייסגר. שאלנו אותו אם הוא מאמין שהתשובה הזאת כל כך נדירה. האמת? הוא מעריך שלא.

כאן, ולא בפעם הראשונה, אפשר להרגיש את ההבדל בין התלהמות כלפי חוץ לתשובה קצרה במפגש פנים אל פנים. נכון, אי אפשר להגיד שציפיתי מראש לקבל מסר כזה. אבל גם לא קיבלתי הלם מוחלט מהתשובה שלו. אני מניח שהבחור הזה לא מייצג את רוב המגזר שלו, וחבל. כי את רובו ההנהגה החרדית הצליחה לגרור להפגנה המונית, בסך הכל נגד חוק הגיוס המעורפל והבלתי ישים. ובכל זאת, לא נראה לי שהוא באמת לבד בכנות שלו. אלא שהוא, כמו אחרים, יחשוף את ההשקפה שלו רחוק מהעין הציבורית. מה הסיכוי שתושבי המרכז יידעו שקיימים אנשים כמוהו? בזהירות ובשיא האופטימיות, הסיכויים נמוכים מאוד. אותו הדבר לגבי עצם זה שנפתחו בעיר עסקים שכן פועלים בשבת. תבדקו אצל ירושלמים חדשים, ותגלו כמה שהם מופתעים.

גזר הדין המתעכב של סינמה סיטי משמח אותי פחות. יכול להיות שצפוי לנו  רצף פניות לבג"ץ, עד שהמתחם ייפתח בשבתות. כרגע זה גם התסריט האופטימי יותר. השבת הירושלמית לא תיחרב מהחלטה לפתוח מתחם בילוי חדש שמעולם לא היה סגור. אפשר להירגע. את ההסברים כמה המתחם רחוק משכונות ששמירת שבת קריטיות לתושבים, נשמור לבמה אחרת. כאן אין צורך.

בליל שישי האחרון חזרתי מקפיצה קצרה לתל אביב, קוויקי של כמה שעות והביתה. הנסיעה בדרך הזו היא כמעט חלק ממני בשנים האחרונות ולא ממש מבחירה. תקופה ארוכה יחסית עברה מאז הביקור האחרון שלי שם, אז אתמול קיבלתי תזכורת קטנה. עד כמה תל אביב חפה ממאבקים בין אוכלוסיות שבאמת קשה להן להתפשר; עד כמה הפשרה קלה להשגה; ועד כמה מזג האוויר הלח שם מסוגל להבריח אותי בחזרה לירושלים במהירות.

יותר מכולם, המגדלים הגבוהים מסביב לאיילון מסמנים הבדל המהותי ביותר. הנוף של תל אביב לא יהיה מיוחד כמו זה של ירושלים, ורק יתכסה בעוד מגדלים, חלקם משעמים לצפייה. אבל הם גם מסמלים את מיצוי הפוטנציאל של העיר הלחה ואת הפספוס שלנו. ירושלים לא צריכה לשכפל את קו הרקיע האחיד מתל אביב, שמנסה בכוח להיות מנהטן. היא לעולם לא תוכל, וירושלים לא צריכה לשאוף להיות חיקוי דהוי. אבל ירושלים כן צריכה השכמה דחופה – כדי להבין כמה מזמינה היא יכולה להיות לעשרות אלפים שבאים לכאן, ובכל פעם מחפשים מהר מדי את שלטי היציאה לכביש 1. האבסורד הוא שהרבה יותר קל למצוא שלט כזה, מאשר למצוא את הפטנט שימשוך אותם להישאר כאן, אבל זה כבר לדיון אחר וארוך מאוד.

עד שזה יקרה, אם בכלל, צריך לשאוף לעמוד ביעדים ריאלים ומיידים יותר. לפני שמושכים לכאן מצטרפים חדשים, המטרה אמורה להיות לדאוג שהישנים לא ייעלמו, וכולנו מכירים לא מעט אנשים כאלה. גם את ההסברים שלהם אפשר לשחזר מתוך שינה. נכון להיום אני עונה להם בחוסר ביטחון. נכון שהעיר מלאה היום ביוזמות מקומיות, כאלה שצמחו מלמטה והרימו את העיר בשנים האחרונות. גם את חלקן הקוראים הירושלמים בטח מכירים. העניין הוא שהכוח של יוזמות כאלו מוגבל. הן מספיקות לשימור חלקי וגם זמני של אוכלוסיה מצומצמת ולא יותר. אמרתי כבר שרף האופטימיות האישי שלי נמצא בירידה.  היום המבט אל היציאה לכביש 1 קרוב מתמיד. כל מה שנשאר הוא לקוות שאני טועה.



8 תגובות

  • מרץ 27, 2014

    רונן

    הבעיה היא לא בירושלים
    הבעיה היא באוכלוסייה של ירושלים'
    או יותר נכון באוכלוסייה החרדית בירושלים.

    רק ביום שהערבים ממזרח ירושלים יצביעו לעירייה אז ישוחרר הכיבוש החרדי של ירושלים.

  • מרץ 30, 2014

    בני

    האובססיה עם הפתיחה של עסקים בשבת ממש לא מובנת לי. אני לא חרדי ולא דתי ודווקא מאוד שמח שהדברים סגורים בשבת. איזה כיף לצאת בחוץ ויש שקט יום אחד בשבוע. אני מת על האווירה של שבת וכמוני המון חילונים וכמובן מסורתים. זה ממש לא הסוגיה החשובה ביותר לעתיד העיר.

    • מרץ 30, 2014

      עמית (אחר)

      הסר דאגה מליבך. השבת הירושלמית ממש לא בסכנה והשקט עדיין שולט ברחובות. אנחנו רק רוצים שיהיו לנו עוד כמה דרכים ליהנות מהשקט.

  • מרץ 30, 2014

    רונן

    חזרתי מברלין לפני כשבוע… וביום ראשון שלהם הלא הוא השבתון שלהם הכל כמעט סגור.
    אך… תחבורה מתפקדת
    מסעדות ובילוי פתוח.
    חנויות, סופרמרקטים, וקניונים סגורים.
    בעיר עם 3 מיליון תושב קיים סבב בין הקניונים , כלומר תורנות פתיחה בשבת.

    מה שקורה אצלנו אין לו אח ורע בכל העולם, פשוט עיר ללא תחבורה ציבורית. סטודנט שרוצה להגיע לבילוי מהר הצופים למרכז העיר צריך לשלם לכל כיוון 70 שח.
    יש כבישים שלמים שחסומים ברמות ועוד מקומות.
    זה לא ידידותי וזה לא נראה טוב.
    פוגע ולא תורם לעירנו.

  • מרץ 30, 2014

    רונן

    לסיכום מה שאני רוצה לומר,
    אין כאן בעיה של פתוח או לא פתוח,יש כאן בעיה עם ציבור נרחב שחי וכופה את העבר ומסרב להכיר בקידמה כלשהיא. הם מתנגדעם למשרדים, ומתנגדים לבנינים מעל 4 קומות ועוד ועוד

    • מרץ 31, 2014

      בני

      אכן הירוקים הם בעיה גדולה והם גורמים להמון נזקים. צריך לצמצם את ההשפעה שלהם.

  • אפריל 9, 2014

    דודו

    כ"כ צודק, כ"כ כואב

  • יוני 8, 2015

    אברהם

    אני בניגוד לכותב חרדי וחי בתוך הקהילה שלו. התשובה של אותו אחד כן מייצגת את רוב החברה החרדית. החברה החרדית בגדול די אדישה כלפי העולם שמחוצה לה. חוץ מקומץ קנאים בני היישוב הישן (חניון קרתא וכו') לאף אחד לא אכפת באמת האם יפתחו בתי קפה במרכז העיר. ברור שאנחנו לא שמחים על כך ונביע התנגדות אבל כמעט אף אחד לא יקדיש זמן למחות על כך.
    ההתנגדות של נציגי הציבור היא סימבולית בעיקרה וכנראה שמטרתה גם להשיג דברים אחרים בחיי המו"מ הפוליטיים של היום יום.
    ההפגנה כנגד הניסיון לגייס לעבודות כפיה בשירות השלטון היא אותנטית לחלוטין כמו ההתנגדות להתערבות בתכני החינוך. הטיעונים ש"העסקנים שלהם גוררים אותם שלא בטובתם וכו'" הם עיוות המציאות. נציגי הציבור מייצגים לרוב בנאמנות את הרוח של הציבור אותו הם מייצגים.