משגב לדך

ביקורו הנשיאותי של דונלד טראמפ מצטלב עם אירועי חמישים השנים לאיחוד/ כיבוש מזרח ירושלים. כצפוי בשבוע טעון זה, צצות ועולות להן סוגיות עקרוניות הנוגעות למעמדה ולעתידה של ירושלים, ולא, אני לא מתכוון לשמלה של מירי רגב.

אורי משגב ניסה לעסוק בשאלת העברת השגרירות אך לדעתי הוא נופל למלכודת של קלישאות שטחיות על ירושלים. "מדוע שדיפלומט שפוי ירצה לעבור לירושלים?", שואל משגב.

מה ההבדל בינם לבין ישראלים שפויים, הנוטשים בעשור האחרון בהמוניהם את העיר שחוברה לה יחדיו? מדובר באנשים ליברלים, חילונים, תרבותיים, יש בהם אפילו להט"בים, רחמנא ליצלן. מה יש להם לחפש בירושלים?

משגב עדיין מנתח את נתוני ההגירה מהעיר של סוף שנות השמונים, אשר התאפיינה בעיקר באוכלוסייה צעירה וחילונית. רק שעברו מאז שלושים שנה. בשני העשורים האחרונים הרבה המהגרים מירושלים תואם את אוכלוסיית העיר, לפחות שליש מהמהגרים מהעיר הינם חרדים אם לא יותר מזה. מכון ירושלים למחקרי מדיניות פירסם בעמוד הפייסבוק שלו תמצית מחקר על הגירה מירושלים ובראשה ציטוט של א', צעיר חרדי כבן 20:

"אני שייך לציבור החרדי וכמעט כל החברים שלי בגילי יצאו מי-ם לערים אחרות רק בגלל שמחירי הדירות יקרים מאוד"

אין סיבה לצהול על הגירה של אף אדם מירושלים, ויהיה זה חרדי, מוסלמי, נוצרי, חילוני או דתי. אך תמונת ההגירה מירושלים מורכבת הרבה יותר מזו שמשגב מציין. בשנת 2009 עמד מספר התלמידים במערכת החינוך הממלכתית בירושלים על 58,607 תלמידים. בשנת 2015 עמד המספר על 63,300. בהנחה ש-4,693 תלמידים לא נשארו פה לבד- הרי שיותר משפחות לא-חרדיות נשארות בירושלים.

משגב עורך השוואה מחמיאה בין ירושלים, אפגניסטאן או בירה אפריקאית וטוען כי בעוד במקומות אלו אין לדיפלומט מערבי אלטרנטיבה אלא לשרת במקום בו הוצב הרי שמרחק 40 דקות מירושלים יש להם חלופה טובה יותר בה יוכלו:

לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך דו־לשוניים, ללכת לים, לבלות בתל אביב הקוסמופוליטית והרב־תרבותית, להתחכך ולהיטמע באוכלוסייה פתוחה וסובלנית. מה להם ולירושלים הקנאית, הימנית, המתחרד"לת.

בעניין החינוך הדו-לשוני רק אצטט למשגב כותרת קטנה מינואר 2015 שפורסמה ב"הארץ"- "עיריית תל אביב מסרבת לפתוח בית ספר דו-לשוני ביפו". בירושלים פועל בית ספר דו-לשוני זה מספר רב של שנים והפגין דו-קיום מרשים גם בתקופות המתוחות שהעיר הזו חוותה. עם הים אני לא יכול להתווכח אבל ירושלים מגוונת, רב תרבותית וסובלנית הרבה יותר מתל אביב. במצעד הגאווה האחרון שנערך ב"עיר הקנאית" האחרון היו שתי תפילות מנחה- שוויונית ואורתודוקסית ומספר חובשי הכיפה ועוטות כיסוי הראש בה, שתמיד בלטו בנוכחותם במצעד, שבר שיא. בעיר המתחרדל"ת, לטענתו, יש מי שמציב אלטרנטיבה לבריוני להב"ה בדמות מעגלי שיח בכיכר ציון. חברי מועצה דתיים נאבקים למען שמירת שבת קהילתית המתאימה גם לחילונים, רבנים מקדמים מיזמי כשרות ושירותי דת המנפצים את המונופול האורתודוקסי, מערך תחבורה ציבורית שיתופית פועל בה בהצלחה בסופי שבוע ואינסוף ליוזמות שהחברה האזרחית הירושלמית מסוגלת להנפיק. במקום לבקר, לשלול קטגורית וליפול לקלישאות אני מציע למשגב לבחון את המורכבות הירושלמית מקרוב ולא מאזור הנוחות 03. הוא יגלה כאן אור גדול במאבק על דמותה של החברה הישראלית.

בדבר אחד לא נותר לי אלא להסכים עם משגב- רצוי שמקהלת הצבועים הפונה לטראמפ במסר נרגש להעביר את השגרירות לירושלים תתכבד ותפגין דוגמא אישית במעשיה. אם במגורים בפועל ואם בסגירת לשכת השר הפועלת בתל אביב וביחידות המיניסטריאליות הנוהרות (באוטובוסים) אל אזור המרכז, בניגוד לחוק. רק לאחר ששרינו ימלאו את דרישת החוק עד תום ויבצעו במלואן את החלטות הממשלה על חיזוק ירושלים הם יהיו רשאים לבוא בטענות למדינות העולם על יחסן כלפי ירושלים.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



תגובה אחת עד כה

  • מאי 20, 2017

    עמוס

    מצויין עמית.
    אורי משגב שבוי בדימויים שגויים ואין לו מושג מה קורה כאן בירושלים. למרבה הצער הוא ממש לא היחיד. אולי יותר נכון לומר שירושלים היא השבויה בדימוי הרחוק מן האמת שלה.
    קל לת"א להיות פתוחה יותר כשהיא תקועה במונוליטיות תרבותית, אבל פלורליזם דורש יותר מאמץ.

    ועוד אנקדוטה: תלמידי המכינה הקדם צבאית בה משתתפת הבת שלי היו בשבועיים האחרונים בסדרה מסכמת לאורך כל הארץ, מאילת עד החרמון; בין היתר נפגשו בת"א עם רון חולדאי, שהתחמק בשיחה עימם מתשובה לש/אלה למה העירייה שהוא עומד בראשה אינה מעודדת בקרב בוגרי י"ב השתתפות במכינות. לירושלמים יש נוכחות גבוהה בהרבה משיעורם באוכלוסייה במכינות (ואם אני לא טועה גם בשנות שירות קדם צבאיות). זה אומר משהו על הפתיחות של הצעירים הירושלמים למגזרים אחרים בארץ (וכמובן שגם על האחריות שהם חשים כלפי החברה הישראלית כולה) – פתיחות שיכולה לצמוח רק כשגדלים בסביבה פלורליסטית.