מחשבות עצמאות

1. זיכרון:  הזדהיתי מאוד עם נאומו של רובי ריבלין אתמול בטקס הדלקת המשואות. ובמיוחד עם ההשוואה של ימים אלו למעין עשרת ימי תשובה שבשיאם יום כיפור ציוני. בדיוק אותם מילים עמדו לי אתמול על קצה המקלדת במהלך היום. אין מועדים משמעותיים יותר עבורי מאשר יום הזיכרון ויום העצמאות. ובשנים האחרונות כבר התקבעה לה מסורת ושיגרה לאותם מועדים. החל ב"שרים במרכז" בערב יום הזיכרון, דרך ביקור בקברי החללים האישיים בהר הרצל, להאזין ל"עוד מעט נהפוך לשיר" בצהרי היום, בדרך לאזכרה של סבתא רחל, שנפטרה ביום העצמאות ולא היה מועד מתאים מזה למי שכל כך אהבה את המדינה ובכתה על כל חייל שנהרג, בערבו של היום, כשהשירים ברדיו הופכים פחות ופחות עצובים קריאה ב"תיאום כוונות" של חיים סבתו, ממש כמו לפני תפילת נעילה ביום כיפור ובמוצאי היום- טקס המשואות. ובחזרה לריבלין: נראה שריבלין, מזקני חירות, הוא מאחרוני הפרלמנטרים שנותרו לנו. אחד מאלו שבאמת מאמינים בדמוקרטיה ובבית המחוקקים. מי שבא להזכיר לנו שועדות חקירה פוליטיות הן לא תחליף לשיח ציבורי, שהשתקה אינה טיעון בויכוח ושיהודים נולדו לשאול שאלות. על זה מחנכים ילדים בליל הסדר. עם נודניק עם ריבוי דעות ומי שלא נאה לו- מוזמן להחליף אזור חיוג. אכן משב רוח מרענן בבליל מכתבי הרבנים, החרמות והחקירות. חברה שפויה לא יכולה להתנהל על פי פאתוות של כמה אייתולות.

2. עצמאות: הייתי לפני כה שבועות בשמחה משפחתית, שבת חתן. יש לי חיבה לעלוני שבת שמעבירים יופי את הזמן של התפילה. כנראה שלא הייתי בבית כנסת כזה כבר הרבה זמן לאור האינפלציה המטורפת בעלוני השבת וגם לאור המסרים. כמה עיסוק פנים מגזרי יש בהם. גרעינים תורניים, מסגרות שירות לאומי, ישיבות הסדר, מכינות, שכונות נפרדות, מערכות חינוך נפרדות. הלו חברים, הכל אצלכם תורני- אמוני-דתי לאומי?? איפה העם?? כנראה שנשכח בדרך. מעין חרדיזיציה של חלקים נרחבים בציבור הזה שצריכים לגור רק אחד ליד השני, לשרת אחד עם השני וחלילה לא להתקרב למחיצה ולא להתערבב, כמאמר חכמינו הגששים. אותי באופן אישי זה מאוד ציער. אני יודע שיש זרמים הפוכים ומתנגדים למגזריות האלו. יש עוד דתיים שמסתובבים ומזכירים כמה החיבור חשוב וכמה אסור להתבדל במסגרות חינוך וצבא אליטיסטיות ונפרדות. לצערנו קולם לא נשמע מספיק.

כל זה הביא אותי לחשוב על עצמאותנו. השואה והעצמאות, שני אירועים שהקשר ביניהם אינו כה מובן מאליו, הם אירועים היסטוריים. לא היסטוריים כמו גזירות תתנ"ו או מרד בר כוכבא, גם לא בקנה המידה של גירוש ספרד. היסטוריים במובנים של שיבת ציון והקמת בית שני. היסטוריים כמו חורבן בית שני. ואירועים בקנה מידה כזה מחייבים שינוי אמיתי באורח החיים- בלוח השנה, בתפילות, בהלכות, במנהגים ובתעניות. כמו שתפילת שמונה עשרה נכתבה לאחר החורבן- כך יש צורך לשנותה לאחר הקמת המדינה. זה לא להוסיף הלל ביום העצמאות, תפילה לשלום המדינה (שבמקצת קהילות הורידו כשהממשלה עשתה דברים שלא נראו להם) או מי שבירך לחיילי צה"ל. הקמת המדינה, לצד עליית הדמוקרטיה והשינוי במעמד האישה מחייבים שינוי רדיקלי שכיום לא נראה לי שיש זרם שמסוגל להציע אותו לעם. בוודאי לא האורתודוקסיה לגווניה.  אולי זה חוסר האמון בכך שהניסוי המטורף הזה יצליח- ובכן הוא הצליח. אחרי 63 שנות עצמאות אפשר להתחיל להאמין כי נמשיך להתקיים פה, כל עוד נקפיד שלא להתפרק מבפנים. אולי זו הרתיעה משלטון שהוקם על ידי חילונים ואינו מדינת הלכה. ובכן, זה לא צפוי להשתנות בקרוב. ככל שהזמן עובר והאירועים ההיסטוריים האלו נכנסים לפרספקטיבה הרי שהצורך בשינוי הולך וגובר.  מה שהיה לא יכול להמשיך להיות.

3. ועוד קצת: אני קורא עכשיו את "בייגל, שטעטל, בייסבול" שכתב שמואל רוזנר. ספר מרתק על יהדות ארצות הברית. מומלץ במיוחד הפרק על נישואי תערובת. אכן פותח את הראש ומעורר מחשבות על קיום יהודי בימינו, בשעה שרבנינו עסוקים בהקמת מחיצות וגדרות בין כל מי שמבקש להשתייך לעם הזה. אולי צריך להתחיל ולהפוך את המשוואה. להפסיק להיתמך על ידי יהודי התפוצות ולהתחיל לתמוך בם, בחינוך, בתרבות ובזהות יהודית בעולם. להפסיק עם התלות בסיוע חוץ ובזרם התרומות ולומר שאנחנו מספיק חזקים ומבוססים לצאת לעצמאות ולהתחיל להיות מרכז שמסוגל לתמוך בקהילות היהודיות בתפוצות. לא עוד מוזיאון שבאים לבקר בו, שולחים צ'ק וקונים דירה בפרויקט מסוגר ומנותק אלא מרכז חיים של עם.

ולבסוף: אני נוהג לכתוב פה הרבה על משבר המנהיגות בחברה החרדית, שחיצונית (דמוגרפית ופוליטית) אולי מקרינה עוצמה חסרת תקדים אך פנימית היא על סף שינוי עמוק. אהרן רוז בגיליון האחרון של "ארץ אחרת", שעוסק כולו בירושלים,  מעמיק בניתוח הזה. מומלץ.

בשישי הקרוב אהיה המשוחח האורח במניין "שיר ושיח" בקהילת מבקשי דרך ברחוב ש"י עגנון. קבלת שבת בשעה 18:30 ומיד אחר כך שיחה על אקטיביזם ירושלמי.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



5 תגובות

  • מאי 10, 2011

    עידו

    לגבי 3- תקרא קצת יוסי ביילין, כבר לפני 20 שנה הוא הציע לשנות את המשוואה ביחסים עם יהודי התפוצות ולהתחיל להשקיע בחינוך היהודי בקהילות.באיחור קל, היום כבר מתקיים דו שיח מרתק בין הסוכנות היהודית ונציגי הקהילות בארצות הברית בעניין הזה.

  • מאי 11, 2011

    ערן טרבלסי

    יש לי רעיון לגבי תפיסת עצמאות והפסקת התבטלות בפני חברי מועצה מסוימים:
    http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=27474

  • מאי 11, 2011

    עמית

    למיטב הבנתי הפער בין הכותרת ובין ההחלטות בפועל גדול. אבל אבדוק מה נכון ומה לא.
    עידו- כיוונתי לדעת גדולים, אם כי במקרה ביילין, שגם הציע להימנע מעונש מאסר לקצב, אולי כדאי לי להיזהר….

  • מאי 14, 2011

    אילן

    הערה ל – 2. העלונים הרבים האלה הם גם סימפטום לכך שהעולם הדתי (חרדי וחרד"לי כאחד) שקוע בתוך עצמו ולא רואה בכלל את מה שקורה בחוץ, בין אם זה בארץ או בין אם זה בעולם. זו אחת מתופעות הלוואי הטראגיות של הציונות. נוצר כאן גטו תוצרת עצמית ומתוך הגטו לא רואים מה קורה בחוץ. במקום שהציונות תאפשר לנו להיות פתוחים כלפי העולם, אנחנו הולכים ומסתגרים ממנו.

  • מאי 28, 2011

    אמיר

    אני לא מבין למה אתה חושב שיהודי התפוצות צריכים את תמיכתנו כרגע, אולי במדינות מסויימות כן, אבל נראה שיהודי התפוצות בארצות הברית משגשגים.