מה רואים כשעומדים בתצפית?

תארו לעצכם: קבוצה של תושבי העיר – אנשים שרוצים בסך הכל להשפיע על עתידם, על עתיד ילדיהם ועל עתיד העיר – עמדה בשקט ברחוב שלומציון המלכה בירושלים, עם מספר שלטי מחאה. חברי וחברות הקבוצה לא הפריעו לאיש, רק המתינו להכנס לבניין של משרד הפנים בירושלים כדי לממש את הזכות הבסיסית להשתתף בשימוע של התנגדויות שהגישו לתוכנית המאיימת להשפיע באופן דרסטי על חייהם בהווה ובעתיד. מסביבם כמה מצלמות טלויזיה ובעלי חנויות ומסעדות שהשגיחו עליהם בסקרנות ובחשדנות. עד כאן נשמע כמו מחזה מוכר למדי. אבל המשך השתלשלות הארועים מצביעה על מספר מחדלים עמוקים בחברה שאנו חיים בה. בתחילה, הצעקות היחידות שנשמעו היו של עוברת אורח שנבהלה מהתקהלות המורכבת מרוב ערבי, במרכז ירושלים המערבית. בהמשך נשמעו צעקות נוספות, של חברי הקבוצה עצמה, כשניסו להכנס לבניין ונתקלו בקב״ט עם רשימה. רק המופיעים ברשימה יכולים להכנס, נאמר לנו. ממתי יש רשימות שמיות לדיונים בהתנגדויות לתוכניות? הרשימה הייתה שרירותית ולא ברורה, אבל מי שהצליח להכנס דאג לוודא שהדיון לא יתחיל ללא נוכחות המתנגדים כולם והציבור המתעניין, כחוק. בדיעבד הסתבר שהיה זה מכשול קטן ראשון ביום גדוש מכשולים ועיוותים. המכשול הגדול ביותר היה מכשול האטימות המקצועית שהגיעה בהמשך אותו היום לשיאים חדשים. בעוד התושבים שחיכו למטה עוברים את הבדיקה הבטחונית וממלאים אט-אט את האולם, נפתח השימוע.

מדובר בתוכנית להקמת גן לאומי רחב מימדים (730, דונם) במורדות המזרחיים של הר הצופים, על כל השטח הפנוי בין השכונות הפלסטיניות הסמוכות, אל-עיסאווייה ואט-טור. התוכנית קודמה במשותף על ידי רשות הטבע והגנים (רט״ג), עיריית ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים. יש לציין כי במקומות אחרים ברחבי הארץ, שותפות כזו אינה מתרקמת בקלות כיוון שרצון הרשות המקומית בפיתוח העיר סותרת לעיתים תכופות את רצון הרשות הלאומית לשמירה על שטחים פתוחים שבהם ערכי טבע, מורשת ונוף. אבל בירושלים מצאו גופים אלו מטרה משותפת ומסתבר שגם אפשרית: מניעת ההתפתחות של השכונות הפלסטיניות הסמוכות, השרויות במצוקה תכנונית מזה שנים רבות.

ובכן, בדרך כלל שימוע מסוג זה מתחיל בהצגה של מגישי התוכנית את התוכנית שעל סדר היום. אך הפעם, הודיעה יושבת הראש שהדיון יתחיל מיד בהצגת ההתנגדויות. וזאת מכיוון שלא היה מי שיציג את התוכנית! בעודה מתחילה להקריא את סדר הדוברים, ביקש נציג רט״ג למסור הודעה לפרוטוקול: המשרד להגנת הסביבה, הממונה על רט״ג, החליט שלא להמשיך לקדם את התוכנית במתכונתה הנוכחית בשלב זה. אמר את דברו הנציג, קם ויצא מן החדר. והנה לנו עיוות נוסף: הודעה זו לא הביאה לביטול או דחיית הדיון. נהפוך הוא – עיריית ירושלים, שאמונה על טובת התושבים שבתחום שיפוטה (נעזוב בצד את הלגיטימיות של תחום שיפוט זה), ואף מצהירה עיתות לבקרים שאלה הן כוונותיה, הודיעה שהיא ממשיכה לקדם את התוכנית. בין השורות הבינו כל הנוכחים מאיפה מקבלת עיריית ירושלים את הוראותיה. וכך התנוססו מעלינו לאורך כל היום שתי הוראות, אחת של שר אחד (פנים) בגיבוי ראש הממשלה, אל מול הוראה של שר אחר (הגנת הסביבה) הבאה לאזן ולמתן את ההוראה הראשונה.

ובעצם, התקיים דיון ארוך ומייגע (של 8 שעות!) על גן לאומי ללא נוכחות, ואף ללא תמיכה, של הרשות הממונה על גנים מסוג זה. דמוקרטיה? מדינה מתוקנת? האירוניה גדולה עוד יותר כי עד אותו הרגע, רט״ג הייתה השותפה הפעילה ביותר בקידום התוכנית ולא פספסה הזדמנות להצדיק את הקמת הגן הלאומי, במיוחד בעזרת שבחי הלל לנוף הקדומים הנשקף מתצפית יהודאי. ושוב, שאלה לקוראים: כשהינכם עומדים בתצפית, מאחוריכם האוניברסיטה העברית ומולכם עמק הירדן, מה אתם רואים?
בנוסף לנוף מדברי, אני רואה שני בסיסי צבא, כבישים בינעירוניים, את מעלה אדומים, את אז-זעיים ואת הגבעות של E1 המיועדות לפיתוח ורק בזכות הקהילה הבינלאומית מתעכבת בהן הבניה. כלומר, אין מדובר בשימור של נוף אלא בנסיון לייצרו תוך קביעת תוכנו באופן מלאכותי ביותר.

אותה קבוצה של תושבי העיר הגיעה בראש מורם, למרות צוי ההריסה וההריסות בפועל המעיבים על חיי רבים מחבריה, כדי לומר למוסדות התכנון הישראלי שהם לא בוחרים לבנות ללא היתרים אבל פשוט לא משאירים להם ברירה. הם מבקשים ומחפשים כל דרך אפשרית לקדם תוכנית ראויה ומתאימה לשכונות שלהם ובדרך נתקלים בכל מכשול אפשרי. לא מדובר בקבוצת תושבים שמתנגדת לשטחים פתוחים. להיפך – אנו, חברי וחברות הקבוצה, משוועים לגינת משחקים עבור ילדי השכונות כדי שלא יצטרכו עוד לשחק ברחובות נעדרי המדרכות. גן לאומי, אם בכלל, הוא בתחתית רשימת הצרכים של השכונות כשבראשה בתי ספר, גני ילדים, אולי ספריה, מתנס, טיפת חלב, מגרשי ספורט ועתודות קרקע למגורים בעתיד.

אישור הגן הלאומי הוא מעשה של הדרה של תושבים, בעלי הקרקע מזה דורות, מחטיבת הקרקע היחידה שיכולה לשמש להם כמקור תקווה לעתיד טוב יותר. זוהי גישה מרחבית מוטעית מיסודה. הפתרון ברור: יש לקדם תוכניות להסדרת המצב התכנוני של אל-עיסוויה ואטטור, כולל הקצאת שטח מספק להרחבתן, ויפה שעה אחת קודם. אחר כך, אם יימצא לנכון, אפשר לדבר על גן לאומי של לאום כזה או אחר או אולי על פארק ציבורי משותף, חזון אחרית הימים. בינתיים, מסתבר שמערכת התכנון בישראל שבויה בידי שיקולים זרים השומטים את הקרקע מתחת למעט האמינות המקצועית שעוד נותרה לה.

אדריכלית בעמותת במקום, מתכננים למען זכויות תכנון. תושבת ירושלים



2 תגובות

  • נובמבר 26, 2013

    עמוס

    תודה, פוסט מצויין.

    ממשלת ישראל בוחשת בקלחת הירושלמית בכל מקרה בו היא יכולה כדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות ועיריית ירושלים נענית בשמחה ומשמשת נושאת כליה ושליחתה לדבר עבירה. זה היה כך בפרשת הכביש המביש בבית צפאפה (שם בית המשפט הצליח להקטין מעט את הנזק) וזה נעשה במקרה הנוכחי בבוטות גדולה בהרבה. התוצאה המיידית היא הסיפור העגום והסוריאליסטי כמעט שהבאת; בטווח הרחוק: את פירות הבאושים של ביזוי והשפלה של בני אדם אלו נאכל כולנו

  • ינואר 25, 2014

    חגי

    תמיד מדהים אותי תיבול העובדות ב"עובדות" והצגה כל כך חד צדדית של הדברים.
    מסכים שהתנהלות הרשויות אינה מכובדת. אבל גם הצגת הדברים אינה מכובדת כלל וכלל.
    תושבי השכונות לא גרים שם מדורי דורות. הרוב שם מ-67 ולמעשה עד שנות הארבעים היו שם גם הרבה יהודים, שהם ודורי דורותיהם עדיין בעלי הבתים על פי חוק, אבל גורשו על ידי פרעות מכוונות ולבסוף על ידי שלטונות ירדן. כך ש'דורי דורות' נהפך בקושי להיות 'דורי'. העיקר שלהגיד 'דורי דורות' נשמע יפה, כאילו תושבי מזרח ירושלים גרו שם מאות שנים, כאשר ברובם בקושי גרו עשרות שנים. צא ולמד- תצלומי אויר ומפות של שלוחת עיר דוד מראות כיצד רק אחרי 67' התרחשה שם תנופת הבניה תחת אוזלת היד של הרשויות הישראליות. שום דורי, שום דורות ושום כלום של דורי דורות.

    את התפתחותה של א-זעיים אני זוכר היטב וגם תצלומי אויר יראו זאת בקלות- שכונות מבני המגורים הענקיות שנבנו שם בחסות ובתמיכת הרש"פ ממש לא היו שם קודם ולא צריך להציג את הצד הפלסטיני כתמים וכמעין 'רק מחפש היכן להתיישב אך אין לו אישורים'- יש יד מכוונת מאוד ברורה בהתפתחות "מחנות פליטים" ו"שכונות מצוקה" פלסטינאיות לכדי רבי קומות שמנסים ליצור חגורה סביב ירושלים- די להיתממות. האם לישראלי יש אישור קל ומהיר להתיישב היכן שירצה? ממש לא. מה עושים? לא מתיישבים היכן שאין אישור.

    כמו שכונות מזרח ירושלים בהן ארגוני שמאל דואגים שלא תוקם תוכנית מתאר, שלא יתבצע פיתוח ודואגים להסתת התושבים כנגד כל עזרה ופיתוח המוצע להם, כך גם יישובים רבים בישראל סובלים מחוסר בתוכניות מתאר, חוסר באישורים או היגררות רבת שנים אחרי אישורי בניה ופיתוח. חלקם בונים באופן לא חוקי ואח"כ "מתפלאים" שהמדינה לא מוכנה להכיר בהם וחלקם פשוט לא בונים, או הולכים למקום אחר בו מותר לבנות.

    פיתוח אזור סילוואן בפרט ומזרח ירושלים בכלל הוא מבורך אחרי כל כך הרבה שנים ומציע לכם לחשוב על גם וגם ועל יחד במקום ההליכה האוטומטית כנגד הרשויות וזעקות השבר והקיפוח שמסתירות רק עבריינות בניה של עשרות שנים ואי עמידה בחוק באופן עקבי ושיטתי.