ישנים בעמידה

2015 נגמרה. אני לא יודע אם זו הייתה השנה בה השמאל הישראלי מת סופית, כמו שכתב עמית סגל, אבל זו ללא ספק הייתה שנה בה השתחררו שם עוד כמה ברגים בקופסה (למען הסר ספק- גם בימין המצב לא משהו בכלל).

תכל'ס אפשר להבין אותם, ההתרסקות של בחירות 2015 הייתה כואבת במיוחד. יותר מדי דברים הזויים היו צריכים לקרות כדי שבוז'י יהיה בעמדה להיות ראש ממשלה- שבנט יגדל על חשבון ביבי, שכחלון ולפיד יגרדו יחד את ה-20 מנדטים (על חשבון ביבי), שאלי ישי ייקח 4 מנדטים לפח, שהמפלגות הערביות יתאחדו וכוחן יגבר. 96 שעות לפני יום ה-ע' ושעת ה-ש' זה היה נראה מבטיח במיוחד. כל התנאים מולאו. רק דבר אחד שכחו שם- שביבי לא פראייר. זה היה בליצקריג מכאיב במיוחד והוא כצפוי גרר תחושות קשות ואמירות קשות לא פחות. לא נזכיר אותן כאן.

מה מדאיג בכל הסיפור הזה? אני באופן אישי מודאג שמקרה ירושלים יחזור על עצמו. מדינת ישראל הופכת להיות ירושלים של שנות התשעים. מחנה ימין-חרדים שולט, גם אם באמצעות ממשלה צרה והמחנה השני מתפרק, מתייאש ובעיקר- נוטש, הוא וילדיו. רצוי תוך נאום תוכחה על המדינה הפאשיסטית שהפכנו להיות ואיך פעם היה פה קסום.

קחו את הטורים של העוזבים על ירושלים- אותה עיר גמורה, אבודה, מתה, שחורה. אותו בכי על העיר הסטודנטיאלית הקטנה והחמימה שהייתה פה פעם. רק תחליפו את המילים. זה מחנה שהתסכול שלו כבר לא מנותב לעשייה אלא לייאוש ומרירות.

דוגמאות בקטנה? רוגל אלפר מוציא דרכון זר לבתו וכותב שעליו לעזוב את הארץ. התל אביבים ששוקלים לרדת מהארץ לאחר הבחירות בכתבה בוואלה. יגאל סרנה.

אנחנו מגיעים לרטוריקה בה דיברו על ירושלים לפני 20 שנה, יחד עם המציאות המדממת זה עשוי להפוך לזרם של הגירה שלילית, בעיקר של אוכלוסייה משכילה ומבוססת מישראל למדינות אחרות. תגידו שאני טועה, מגזים, ששיח הירידה היה פה מאז ומעולם והיו תקופות יותר טובות ופחות טובות, רוגל אלפר כותב ברמה של המקומון של בית הכרם – הכל נכון. אבל בשנת 2015 מפלס היאוש עלה לדעתי לרמה בה עוד רגע הסכר נפרץ והשיטפון יתחיל. זה כבר קרה פעם אחת, לעיר אחת, על ידי אותו ציבור ופחות או יותר באותם תנאים.

אני מקווה ששנת 2016 תהיה שנת התעוררות. שנה שבה אורי משגב יפסיק להתבכיין על עמותות ימין במערכת החינוך ושיקומו כאן כמה עמותות פלורליסטיות שיציעו קונטרה, שנה שבה נשמע פחות בכי ונראה יותר עשייה, שנה שבה השמאל יפנים שבחירות לא מנצחים  עם V15 אלא בחריש עמוק גם בפריפריה, שההפסד לא קשור לראובן אדלר או יועץ אסטרטגי אחר כי כשאין זהות זה שום דבר לא יכול להיות תחליף. שנה של ירידה מהיציע אלא המגרש (ולא מגרש בג"צ, אלא לרחוב). ובעיקר שנה של גיבוש דרך והצעת אלטרנטיבה. הימין לא היה כל כך טוב בבחירות 2015 וניצל בעור שיניו. העניין הוא שהשמאל-מרכז פשוט היה גרוע. יש דברים שאי אפשר לפתור בפוטושופ.

גם בירושלים אנחנו ישנים קצת בעמידה. ארגוני החברה האזרחית פועלים ורוחשים, מינהל קהילתי יובלים הולך להקרין סרטים בשבתות, הכשרות האלטרנטיבית מתרחבת, יש לנו חברי כנסת "משלנו" ועוד יוזמות ברוכות. אבל ברמה הפוליטית משהו השתנה. מרגע שניר ברקת התפקד לליכוד צריך להתחיל להפנים ששעון החול מתקתק. הבחירות הבאות תתקיימנה בעוד 3 שנים במקרה הטוב, במקרה הרע יכולות להתקיים בחירות פתע קצת לפני סוף הקדנציה כפי שהיה ב-2003. במקרה הזו המועמד שמאחוריו המחנה המלוכד והמאורגן יותר ינצח. יש לכם ספק איזה מחנה זה? אם אנחנו לא רוצים לחזור לשנים הרעות של 1993-2008 (והשבוע קיבלנו תזכורת למה לא כדאי לחזור לשם) כדאי להתחיל להתארגן כבר עכשיו סביב מועמד. שיהיה ניר ברקת- אם הוא אכן מתחייב, שיהיה מישהו אחר, אבל אם מישהו רוצה את התמיכה של המחנה הפלולריסטי בעיר הוא צריך להגיד היום שהוא מתכוון להתמודד. ב-2006 בהיותי סטודנט פוחז, כתבתי מה צריך לקרות כדי שנוכל להחליף את לופוליאנסקי בבחירות 2008. העקרונות אותם עקרונות: מועמד יחיד, בלי רשימות קטנות, שותפות עם הציבור הדתי לאומי (ועם הצעירים החרדים) ואחוזי הצבעה גבוהים.

אנחנו חיים כבר שבע שנים בסיטואציה של עירייה יחסית סובלנית לשיגעונות שלנו. לפעמים תומכת ביוזמות ושמה כסף, לפעמים פשוט לא מפריעה. הרבה מהדרג המקצועי מדבר את השפה. זה נוח, זה חשוב. זה ממש לא מובן מאליו. האתגרים לא נגמרו ושלוש שנים זה מחר בבוקר. מערכת בחירות אולי מנצחים בפוטו פיניש של 72 שעות מטורפות אבל בלי הכנה מוקדמת ובנייה של הסכמות ותשתית זה פשוט לא ייקרה. לא בארץ ולא בירושלים.

שנה טובה.

 

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



אסור להגיב. למה? ככה.