ירושלים: הביוגרפיה. ביקורת

חתיכת משימה לקח על עצמו סיימון סבאג מונטיפיורי: לכתוב את הביוגרפיה של ירושלים. לאורך 420 עמ', לא כולל מפות והערות שוליים, מנסה מונטיפיורי להתחקות אחר ההיסטוריה של העיר מימי אברהם ועד ימינו אנו. הספר לא אחיד ברמתו, לצד פרקים שיש בהם מקורות חדשים שטרם נחשפנו אליהם (יומנו של נגן העוד ואסיף ג'ווהרייה), יש בו פרקים שהם סקירה וסיכום של מספר רב של מקורות מוכרים. יעף של 3,000 שנות היסטוריה מחייב נטייה להכללות ונושאים רבים המוזכרים בספר בשורה או בהערת אגב הם תחומי מחקר פוריים.

הספר נפתח במילים: "ההיסטוריה של ירושלים היא ההיסטוריה של העולם".  מונטיפיורי מצליח לעמוד בהבטחתו לקורא ומספק רקע רחב למהלכים ההיסטוריים שפקדו את העיר ומצליח להבהיר את ההקשר הרחב של המאורעות שהתרחשו בעיר. זווית הראייה הרחבה הזו חשובה מאוד שכן לנו, כישראלים, יש נטייה לחשוב שהשמש היא זו שסובבת סביבנו. תובנה נוספת חשובה שמספק הספר היא ששום מאורע היסטורי בירושלים לא היה בבחינת גזירת גורל. המרחק בין ניצחון למפלה היה קטן, התוצאות של החלטות מסוימות התבררו לא פעם כרחוקות מאוד מכוונת המחליטים, אלת המזל התערבה לא פעם באישון לילה והפכה גורלות ואם יש משהו שההיסטוריה של ירושלים מלמדת אותנו זה שאנחנו לא באמת יודעים הרבה על שום דבר, רק משלים את עצמנו לחשוב שאנו מסוגלים לשלוט בעיר ובגורלה.

ובכלל, התשוקה הזו לשלוט בירושלים באופן בלעדי נראית לי חסרת סיכוי. מי שמבקש לחיות בשלום עם ירושלים צריך להבין מהר מאוד שנאמנות בחיי הנישואין לא תהיה לו. העיר הזו אוהבת לקיים כמה רומנים עם כמה מאהבים (ומאהבות, ככל הנראה) במקביל. מי שקנאתו מעבירה אותו על דעתו מוזמן לעבור לעיר אחרת, יותר סולידית מהגבירה הפראית הזו. מי שיתעקש לכפות עצמו עליה יגלה שכלתו תשגר אותו בבעיטה ותהפוך אותו לעוד שורה בהיסטוריה הארוכה של כובשים ומאהבים קנאיים.

מונטיפיורי מפסיק לספר את סיפורה של ירושלים בשנת 1967, משם והלאה הוא מתמקד בסאגה הבלתי נגמרת של הצעות הפשרה והדיונים על חלוקת העיר במסגרת הסכם שלום עם הפלסטיניים. אלא שב-46 השנים האלו העיר שינתה את צורתה ואת אופייה לא מעט, עברה תהליך של פרבור מסיבי ובעשור האחרון ניכרת בה מגמה של "חזרה אל העיר". תהליכים אלו, המתרחשים על רקע מאבק תרבותי ודמגורפי שבעיני הקוראים כאן הם הרי גורל- לא נחשבים ליותר מפסיק בהיסטוריה של מלכים, רוזנים, מופתים ופאשות.

ההכללה הצורמת בעיני בספר היא זו הנוגעת למחשבות לעתיד:

ישראל ניצבת לפני שני נתיבים: נתיב המדינה הדתית-לאומית הירושלמית מול נתיב "הבועה" הליברלית-מערבית התל אביבית. קיימת סכנה שהמיזם הלאומני בירושלים…יעוותו את האינטרסים של ישראל עד כדי כך שיגרמו לישראל נזק שיעלה על כל תועלת שהם עשויים להביא לירושלים היהודית". 

שוב אותן שבלונות שחוקות ומוכרות לעייפה. אלא שמי שמתיימר להכיר את ירושלים ולכתוב את הביוגרפיה שלה היה צריך להבין שהגדרות ותבניות מוכנות מראש אין מתאימות לעיר. שירושלים היא עיר של סתירות, מורכבויות ובריחה מתוויות וסטיגמות. ואולי זו החולשה הבסיסית של הספר, העוסק בתיאורי השליטים הירושלמים, סיפור חייהם, חולשותיהם ולא פעם גם סטיותיהם. חייהם של הירושלמים הפשוטים, תרבותם ואורח חייהם אינם זוכים למקום נכבד ובעיני זו החמצה.

מה לקחתי מהספר הזה לעתיד? עניין מאוד ארצי. ירושלים חייבת להיות נקייה יותר. הדימוי של ירושלים כמקום מטונף ומוזנח התקבע במאה -19 ומאז לא עוזב אותנו. ברור שירושלים דהיום נקייה יותר מהעיר שראו מרק טוויין או תיאודור הרצל אבל הדימוי של ירושלים כמקום מלוכלך, ומכאן שתושביו משוגעים ואחוזי טירוף עדיין דבוק אלינו.

ירושלים: הביוגרפיה, סיימון סבאג מונטיפיורי, 491 עמ', הוצאת דביר

אין לי ספק: לא קיימת עוד עיר כזאת בעולם

איך אפשר לכתוב ביוגרפיה של ירושלים?

האתר של סיימון סבאג מונטיפיורי

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



תגובה אחת עד כה

  • נובמבר 10, 2013

    גלית חתן

    אני עומדת לקרוא את הספר בקרוב, כך שהיה מעניין לקרוא קודם את מה שאתה כותב פה, ולראות אם אנחנו מסכימים. חייבת להודות שהתבאסתי ממה שכתבת – חייהם של הירושלמים הפשוטים, תרבותם ואורח חייהם אינם זוכים למקום נכבד.
    גם בעיניי זו החמצה.