ימים של שקט

שבועות קשים מנשוא עברו ועדיין עוברים עלינו. הצער הזה, התחושות האלה, הקולות האלה, האלימות הזאת- מחזירים אותי (ואני בטוחה שלא רק אותי) משהו כמו עשרים שנה אחורה (פלוס מינוס) לתקופה המזוויעה, הטראומטית והמכוננת של פיגועים, שנאה, קריאות "מוות לערבים" בכל זירת פיגוע, ורצח של ראש ממשלה. עד היום הלב שלי מחסיר כמה פעימות כשאני שומעת יותר מניידת אחת ברצף.
העיר הזאת, היקרה והיפה והמורכבת והמאתגרת, שמלאה בניגודים וסתירות ושנאה, שיש בה רוחניות והיסטוריה וזיכרונות ואהבה, ממנה תצא הבשורה. מה שיהיה בירושלים הוא שיהיה בישראל כולה. אם הקולות מחרחרי המלחמה יגוועו והזעם ישכך, אם איכשהו, במאמץ גדול מאד נמצא בעצמנו את הכוחות להבין שזה לא יכול להימשך ככה יותר ונשכיל לדעת איך עושים את זה, אם נמצא את הדרך להשכין שלום של תושבים בינינו לבין עצמנו בתוך העיר שלנו (כמו שעושים בשכונות השונות, במוסדות החינוך הדו לשוניים אבל לא רק, בסמינרים לנוער וכו') אנחנו נוכל לשאת את העמוד לפני המחנה. כי כשזה מגיע לרמת האדם מול אדם אנחנו יודעים לדבר ולהקשיב ולהיות סובלניים, ואז גם הקולות הקיצוניים כבר לא נשמעים ולא מהדהדים ואין להם ולו טיפת השפעה. הקולות האלה ייאלצו להחריש את עצמם ולהבין שמשהו אחר קורה עכשיו, ושכל הרעש שהם יכולים לעשות יהיה לשווא. זה גם יקל על הפוליטיקאים למיניהם ובעיקר על מקבלי ההחלטות לקבל החלטות אמיצות, אבל באמת אמיצות. הם יצטרכו להתאים את עצמם להלך הרוח ולא יצליחו יותר לשנות את הלך הרוח כך שהוא יהיה תואם לעמדות הפרטיות שלהם.
גם הלב שלי זועק לנקמה, אבל זה לא באמת יקל על הכאב. יותר מזה, זה רק ינציח עוד יותר את מעגל הדמים והשנאה, ולא נוכל לחסוך את כל הרוע הזה מהילדים שלנו. ההורים שלנו הבטיחו שעד שאנחנו נגיע לצבא כבר יהיה שלום ולא נצטרך צבא, אבל הם לא הצליחו לקיים. אם לא ננסה אין לנו סיכוי, אם ננסה יכול להיות שנצליח ויכול להיות שלא אבל נוכל להסתכל לילדים שלנו בעיניים ולומר להם שניסינו, באמת שניסינו. שאולי הם יצליחו לעשות משהו אחרת מאיתנו, שאולי אחרי כל כך הרבה שנים של שנאה ואימה, אחרי שכל כך הרבה דם נשפך, אחרי כל כך הרבה דמעות ויגון, אחרי כל כך הרבה ניסיונות- נגיע לנחלה שלה אנחנו מייחלים.
אני יודעת, הכל נשמע פה קלישאתי, נאיבי ותלוש מהמציאות. אבל היי, אם לא ננסה לא נצליח.
זה הזמן שבו החברה האזרחית (וגם הסיעות הפוליטיות, וגם ראש העיר) חייבת לעמוד על הרגליים האחוריות ולהוביל מהלך תקיף ונחרץ שישתיק את הקולות הקיצוניים ויקרב אלינו ימים של שקט. בלי לפחד ממה שיגידו ואיך יצביעו בעוד כמה שנים- זה הזמן לעשות את מה שיכול לחולל פה את השינוי הכי משמעותי והכי חשוב וחיובי שהיה פה אי פעם.

נולדתי וגדלתי בירושלים, אוהבת את העיר הזאת אהבה גדולה. שמחה וגאה לתרום את חלקי בעשייה לטובת העיר ובכלל להיות ירושלמית.



3 תגובות

  • יולי 6, 2014

    עמוס

    אלית, גם בימים הקשים האלו של חשדנות הדדית, גזענות, שנאה והסתה משני הצדדים, בעת שבירושלים גואות האלימות והבריונות, יש ניצנים של תקווה.
    יש מי שחושבים שאפשר אחרת, יש מי שמאמינים שיש מה לעשות ושניתן לשקם את האמון בין אדם לאדם.

    קהילת בית הספר הדו לשוני העבירה הזמנה בלשון זו:

    בואו להיפגש ביום ראשון 6.7.14 החל מהשעה 21 אחרי סעודת האפטאר בבית הספר הדו לשוני.
    לדבר ולחשוב על עשייה להפסקת גל האלימות.

    את צודקת שיש תקווה שגם המנהיגות העירונית תניף את דגל האנושיות הבסיסית, בלי פחד מ"מה יגידו" ו"איך יצביעו". לגמרי צודקת. אבל לפעמים התושבים, האזרחים, צריכים להוביל. להטוות את הדרך. להגיד "אלו ערכי בהם אנו מאמינים". לפעמים גם מנהיגים צריכים שינהיגו אותם.

    הערב ב-21:00. בואי.

  • יולי 7, 2014

    עמית (אחר)

    אני חושב שברקת פועל כראוי ובסך הכול ההנהגה העירונית עושה מה שאפשר כדי להרגיע הרוחות.

  • יולי 13, 2014

    עמוס

    תחת הכותרת "פארק המסילה משותף לכולנו" קהילת יד ביד נותנת מקום לתקווה ומזמינה להתגבר על החששות ולצעוד יחד בפארק, בימים ראשון ורביעי הקרובים (בכוונתם להמשיך גם בשבועות הבאים).

    זה מתחיל היום, יום ראשון 13.7.14. היציאה בבית הספר הדו לשוני, בשעה 20:30. צועדים על פארק המסילה, עד צומת אורנים (ובחזרה).

    פרטים: https://www.facebook.com/events/1442073162745558/1442074156078792/?notif_t=plan_mall_activity