יומני היקר

יומני היקר שלום,

סליחה שמזמן לא כתבתי בך, הייתי נורא עסוקה.

יש עכשיו בלגאן עם הסינמה סיטי והפתיחה שלו בשבת. האמת, שלא ממש אכפת לי אם הוא יהיה פתוח בשבת או לא, מה שאותי מעניין זה שיבואו אלינו משפחות ואנשים מכל רחבי הארץ. יבואו לראות סרט ואחר כך ימשיכו לטייל, יילכו למסעדה טובה לאכול, יראו כי טוב ויחזרו שוב ושוב.

מה עוד מה עוד מה עוד? אה, כן. המרתון מאחורינו. אני ממש התרגשתי, לשמחתי הכל עבר בשלום גם מבחינת הרצים וגם מבחינת המתלוננים הסדרתיים, שסוגרים להם את הכבישים, שיש גן או שאין גן, שזה בזבוז של כסף או שזה לא מספיק איכותי… לפעמים בא לי לתפוס אותם ולהגיד להם "שומדבר לא טוב לכם, אה? כמה שאני אתן לכם אתם לא תהיו מרוצים. אז יאללה, תארזו את עצמכם וטוסו לי מהעיניים."

חוץ מזה כמו תמיד שום דבר לא זורם אצלי על מי מנוחות. אתה הרי יודע שכבר לא מעט זמן אני מסתכלת במראה ומתבאסת. יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה "לשפץ", למתוח ולשנות, אבל אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי. וגם מבחוץ אני מרגישה שאף פעם לא מרוצים ממני, תמיד יש נגדי טענות ותלונות-  שאני מבוגרת מדי, שאני קרה, שאני קטנה אבל עושה הרבה רעש, שכולם מתאמצים בשבילי אבל כלום לא עוזר, שאחותי הקטנה מהמרכז הרבה יותר אטרקטיבית ומגניבה, מה לא.

 אז כל מה שאני יכולה לעשות זה להסתכל על כולם במבוכה ולקוות שהדברים ישתנו ומהר, שאני אוכל לחזור לחיות עם עצמי את החיים הרגועים והנעימים שלי כמו פעם. שאני אהיה יפה מתמיד, מטופחת ומושכת יותר מאי פעם. שסופסוף יגיע מישהו שימלא את מקומו של האקס המיתולוגי שלי, שהיה לצדי כל כך הרבה זמן ובהרבה מובנים הפך אותי לטובה יותר, מכילה יותר, נבונה יותר. מצד שני, לעומתו כולם מתגמדים. יש טובים יותר ויש טובים פחות, אבל אין עוד אחד כמוהו, שעושה בדיוק מה שאני אוהבת ומה שעושה לי טוב.

זהו להיום, אני אשתדל לכתוב בך יותר כי קורים המון דברים מעניינים אצלי.

שלך,

ירושלים.

נולדתי וגדלתי בירושלים, אוהבת את העיר הזאת אהבה גדולה. שמחה וגאה לתרום את חלקי בעשייה לטובת העיר ובכלל להיות ירושלמית.



אסור להגיב. למה? ככה.