המלצת קריאה: דלעת

בנשימה עצורה קראתי את "דלעת- מוצב אחד בלבנון" של מתי פרידמן. ספר מצוין ומומלץ.

לא שירתתי בלבנון, הנסיגה מרצועת הביטחון התבצעה באמצע קורס הקצינים שהייתי בו. בספטמבר 2000, כשהייתי מ"מ צעיר, כבר התחילה מלחמה אחרת, גורלי הצבאי נכרך בגורלה של רצועת עזה.

הכי קרוב שהגעתי ללבנון זה קו של חצי שנה בהר דב כמ"מ וסמ"פ בתקופה שאחרי הנסיגה ואחרי החטיפה.  מוצב "לבנוני", התרגולות, המארבים, הטילים, הפצמ"רים, השיירות. הכל כמו לבנון. רק בארץ.

פרידמן מנסה לברר לעצמו מה מושך אותו להר הזה גם עשרים שנה אחרי. אני מנסה להבין למה אני נמשכתי לסיפור שלא הייתי חלק ממנו. חשבתי על שתי תשובות אפשריות.

הראשונה, שלבנון היא חלק מסיפור ההתבגרות שלי ושל בני גילי. גם אם כף רגלנו לא דרכה בארץ הארזים היא משהו שתמיד היה שם, נולדנו לתוך המציאות הזו ואיתה גדלנו. לבנון היא שכני, גלעד מישייקר ז"ל, ששירת כחופ"ל בפלחה"ן נח"ל, נהרג באסון המסוקים. לבנון היא קצינים שנהרגו ושעל הסיפורים שלהם גדלתי, ערן שמיר ונדב מילוא ז"ל ואחרים. הקובץ "אחריו" לזכר נדב מילוא היה אצלי באופן קבוע על המדף  או בתרמיל. לא הכרתי אותם אבל הם שימשו לי דמויות לחיקוי.

התשובה השנייה היא שאולי יצאנו מלבנון בשנת 2006 וחזרנו לביקור לא מוצלח ב-2006 אבל לבנון לא נעלמה. היא שכפלה את עצמה. בתחילת האינתיפאדה הוקפצה הפלוגה שלי לעוטף עזה. שנתיים וקצת אחר כך חזרתי אליה כמ"פ והקו הפך לבנוני לחלוטין- הבט"שיות הוחלפו בטנקים ונגמ"שים, פתירות ציר כבדות, מטענים, טילים, רקטות ומרגמות. המוצב שנבנה במקום סוללת העפר בה שכבנו בתחילת האינתיפאדה נבנה כמוצב לבנוני- הרבה בטון, תעלות לחימה, רשתות הגנה נגד טילים. גם האויב בדרום למד מהאויב בלבנון כל מה שהיה אפשר ללמוד.

קצין אמריקאי קרא בספר ומצא בה את המלחמות של עיראק ואפגניסטאן. אני קראתי ומצאתי בו את עזה. אי אפשר להבין את עזה בלי להבין את לבנון תחילה. אי אפשר להבין את מלחמות דורנו בלי להבין את לבנון. פרידמן צודק- בלבנון נולד המזרח התיכון החדש והמבעית בו אנחנו חיים. כדי להתמודד איתו ולהביס את הרוחות הרעות המנשבות סביבנו נצטרך לחשוב על פתרונות שהם לא רק טונות של בטון ומיגון מסיבי.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



אסור להגיב. למה? ככה.