החיים עצמם. בניו יורק

new_york_1נעמי סלומון בפוסט אורח עם כמה הבהרות למי שתוצאות הבחירות דוחפות אותו לקונסוליה הקרובה למקום מגוריו.

תוצאות הבחירות מאחורינו ורבים מחברי מהשמאל בוכים שוב על כך שהלכה להם המדינה ומתחילים לשלוף את הדרכונים הזרים מהארון. רוב הסיכויים שלו הייתי גרה בארץ היום הייתי מגיבה באותה הצורה אבל בדיוק השבוע לפני שנה עזבנו אני, בעלי והילד את ירושלים לטובת פוסט-דוקטורט של בן זוגי בעיר הגדולה ניו יורק.

חשבתי שניו יורק על חיי הלילה המדהימים שלה, שפע מקומות התרבות הבילוי והפנאי שבה והיותה עיר כל כך מופלאה בעינים של תיירת שמבקרת שם את משפחתה אחת לכמה שנים תהיה שינוי מרענן מישראל אבל המציאות קצת אחרת כשמכירים מקרוב את אמריקה הגדולה.

אז הנה כמה תובנות של שמאלנית מצויה וקיבוצניקית אוהבת ירושלים מהחיים בניו יורק.

נתחיל מיוקר המחייה.  ידעתי שניו יורק יקרה והיה לי ברור שנשלם הון על שכר דירה וחינוך אבל לא שיערתי כמה כל השאר יקר כאן. בכל הקשור לתשתיות כמו אינטרנט, טלוויזיה וסלולר האמריקאים נמצעים רחוק מאחורי ישראל. בשוק התקשורת הנייחת יש כאן שתי חברות בערך וחבילת אינטרנט+כבלים+טלפון נייח במהירות לא בשמיים עולה כאן 100$ בחודש אחרי המיסים. רוב התושבים משלמים חשבונות של 50-100$ בחודש לטלפונים סלולאריים. נכנסו בשנים האחרונות חברות חדשות אשר יושבות על הרשתות של החברות הגדולות ומציעות חבילות בפחות אבל אין עדיין מודעות גדולה לחבילות הללו (אנחנו משלמים 25$ לחודש אבל משיחות עם חברים ובני משפחה אחרים הרוב משלמים הרבה הרבה יותר כי הם הולכים על החברות הגדולות).

קנייה ממוצעת של אוכל בסופר עולה לנו כ-150$ בשבוע. זה הרבה יותר ממה שהיינו משלמים ברמי לוי בתלפיות וקשור בעיקר להבדלי התרבות בין ישראל לארה"ב. אם היינו חיים על אוכל מתועש ומוכן מראש כמו האמריקאי הממוצע היינו יכולים לחסוך הרבה יותר אבל עיקר הקניות שלנו הם של ירקות ופירות טריים (לא אורגניים כי אין לנו כסף לזה) ורובם ממש יקרים כאן. יצא לי כבר כמה פעמים לשלם פחות על קילו של עוף שהיה במבצע מעל קילו של רוב הירקות והפירות שרכשתי באותו היום. מאז שהגענו לכאן המחיר הממוצע לעגבניה הזולה ביותר בסופר הוא 12 ש"ח לקילו. (אבל יש להם איזה 8 סוגים שונים מכל ירק שזה מגניב אם יש לכם הרבה כסף לבזבז)

תשתיות כבישים – אנחנו גרים בפרברי ניו יורק כחצי שעה צפונית למנהטן באזור שבו גרים רוב העובדים העשירים שנכנסים כל יום לעבוד במנהטן והכבישים הראשיים כאן ברמה של כבישים בגוואטמלה. נכון שהיו להם שני חורפים קשים ברצף אבל כמות הבורות בכביש היא פשוט בלתי נתפסת, שלא לדבר על המדרכות העקומות והשבורות שמקשים מאוד על התניידות עם עגלה. (אבל לפחות לא חונים כאן על המדרכה) אני זוכרת כמה תלונות היו בירושלים על בורות בכביש ומצב המדרכות ובאמת שאי אפשר להשוות את כבישי ירושלים למה שהולך כאן.

תחבורה – מערכות הסעת ההמונים כאן יעילות ומפותחות בצורה מדהימה. אני לא מפסיקה להתלהב מכך שלוקח לי 7 דקות לעבור מרחק של 50-60 בלוקים על קוו אקספרס של הסאבוויישעובר כל 5 דקות. אבל אם צריך להגיע ממקום למקום בתוך הפרברים (ולא ברכבת למנהטן) אז המצב אחר לגמרי. מערכת האוטובוסים המקומית כאן עובדת רק בשעות היום ברוב הקווים, והם רובם עוברים רק פעם בשעה ועושים סיבובים מטורפים. היחידות שנראה שמשתמשות בהם הן עובדות הנקיון והמטפלות ההיספניות/שחורות (ואנחנו כי אנחנו ישראלים עניים חסרי רכב שגרים בפרברים…). אבל הבעיה הגדולה ביותר שלי עם מערכת התחבורה כאן (ובעיקר עם הרכבת התחתית) היא כמה שהיא לא נגישה. לפחות מחצי מהתחנות יש מעלית וגם אם כבר מצאת תחנה עם מעלית עדיין מדובר בטרטור שכולל שימוש בשתי מעליות (אחת מהרחוב לכניסה לתחנה והשניה לרציף) שלא נמצאות בסמיכות אחת לשניה ולא אתחיל לתאר לכם את הריח במעליות. רוב הזמן אני פשוט מתחילה לרדת עם עגלת התינוק במדרגות עד שעובר אורח מנומס מציע עזרה (ולזכותם יאמר שהם מאוד אדיבים כאן). אין לי מושג איך הנכים מצליחים להתנייד כאן אם אין להם כסף למוניות.

חינוך לגיל הרך – לא קשה למצוא כאן מסגרות חינוך שעובדות משבע בבוקר עד שש בערב אבל העלות של התענוג הזה בשמיים והשמועות מספרות על רשימות ההמתנה למקומות הטובים של שנים. והעלות של התענוג הזה? סביב ה-24,000$ בשנה (לרוב לא כולל ארוחת צהריים שההורים צריכים להביא מהבית). יש גם גנים יהודיים זולים יותר של חב"ד אבל שעות העבודה בהם מצומצמות יחסית (9-3) והם סגורים בכל חגי ומועדי ישראל כולל סגירה מוקדמת בימי שישי, מה שלא ממש מתואם עם לוח החופשות של המשק כאן.

בריאות – גם עם ביטוח בריאות טוב מהמעסיק עדיין משלמים המון על הוצאות בריאות. לנו יש ביטוח שהעלות החודשית שלו נמוכה יחסית למשפחה (90$) אבל זה רק בגלל השכר הזעום של שנה ראשונה בפוסט-דוק. משנה הבאה נשלם 300$ (בגין עלייה של 2,000$ במשכורת השנתית). בנוסף יש השתתפות עצמית של 200 הדולרים לאדם בשנה  ואח"כ מקבלים כיסוי ל-90% מההוצאות. אני בהריון כרגע ומעריכה שסך ההוצאות על בדיקות דם, אולטראסאונדים, תורים לרופא והלידה והאשפוז עצמם(כל עוד לא יהיו סיבוכים או ניתוח קיסרי) יעלו לי מעל ל- 2,000 דולר. והשירות לא יותר טוב ממה שקיבלנו במרפאה בירושלים שלא לדבר על זה שהם בכלל לא שמעו על העלאת תוצאות בדיקות הדם שלך לרשת או תיק רפואי דיגיטאלי.

מזג אוויר – היו לנו החורף 40 ימים רצופים שבהם לא ראו בכלל את האדמה כי היא היתה מכוסה ב 20 סנטימטר לפחות של שלג. כל כמה ימים ירד שלג ובשאר הזמן הטמפרטורות לא עברו את האפס (ולרוב נעו בין 5- ל- 15-). והקיץ כאן די דומה לקיץ התל אביבי המגעיל אז אני לא רואה סיכוי לשיפור משמעותי. מה שכן, הסתו והאביב כאן ממש יפים.

אז אם נסכם את כל העלויות שמניתי, הסיכוי שלנו כזוג אקדמאיים צעיר לחסוך מספיק כאן בניו יורק כדי לקנות דירה (לא בהכרח בתוך העיר) שואף לאפס בדיוק כמו שהיה מצבנו בארץ.

ומה אני מנסה להגיד בכל הפוסט הארוך הזה?

קודם כל שאני מתגעגעת בטירוף לירושלים האהובה שלי ובעיקר לימי שישי בעזורה ולקניות בשוק.

ושנית, שעם כל הדברים המרגשים שקורים היום בירושלים על ידי האנשים המדהימים שעם חלקם עבדתי בארגוני המגזר השלישי, בהרל"י ובעירייה המצב בארץ ובירושלים באמת באמת לא כזה נורא ביחס לחלופות. אולי חוץ מברלין…

(בניכוי הכיבוש והיחס למיעוטים כמובן)



אסור להגיב. למה? ככה.