דוגמה לעירוניות מוצלחת

לפני חודשיים בערך נסעה משפחתנו לארה"ב הברית של אמריקה. היה על הכיפאק וכמו בכל טיול איתי- היה לי צורך עז להתרשם מקרוב מכמה סוגיות אורבניות. אז קודם כל- מייקל בלומברג אכן סגר את ברודווי מרחוב 42 עד 49 לתנועת כלי רכב ופיזר שולחנות וכסאות על מה שפעם היה כביש. זה נראה נהדר וזה יהיה עוד יותר טוב אחרי שגם ישפצו ויעשו מדרכה נורמלית. (הצעה לקברניטי עירנו: לעשות פיילוט של סגירת נתיב אחד של רחוב רמב"ן,השארת נתיב רק לתנועה היוצאת ממרכז העיר ובמקביל להפוך את רחוב עזה לחד-סטרי רק לתנועה נכנסת למרכז העיר, ככה מרוויחים שדרה עירונית יפה באורך ק"מ במיקום אסטרטגי).

אבל המקום שהכ הרשים אותי היה Lakeview בשיקגו. נראה שהשכונה הזו כאילו יצאה מתוך הספר של ג'יין גיי'קובס. שכונה מרכזית מאוד, לא דאון טאון אבל ממש ליד. סוג של רחביה שיקגואית. היופי בלייקוויו זה הגיוון. ברחוב אחד אפשר למצוא מגדלי יוקרה לאלפיון העליון, שפונים לאגם מישיגן, בתים ויקטוריאניים לשימור, פרבריים למדי, ברחוב הסמוך יהיו בתי דירות להשכרה בגובה 3-4 קומות לצד מבנים מעורבים לשכירות ורכישה בגובה 9-12 קומות וליד כל אלו town houses לבורגנים. אפשר בקלות לדמיין מסלול חיים של משפחה בלייקוויו, עם מגוון של אפשרויות דיור, לשכירות ולרכישה בלי שייאלץ לעזוב את השכונה אפשר לראות.

הגיוון הבריא של לייקוויו בא לידי ביטוי גם ברחובות המרכזיים של השכונה שהם מעורבי שימושים עד מאוד. ולא, אני לא מתכוון לגיוון במובן בעמק-רפאימי של המילה, שבו הגיוון בא לידי ביטוי בסוגי המסעדות ובתי הקפה, אלא לגיוון שכונתי-מקומי בו שוכנות מסעדות טרנדיות, מועדוני גייז, בתי קפה, חנויות ספרים, בעלי מלאכה, בתי כנסת, כנסיות, מכן כושר, גינות משחק ובתי ספר על הרחובות הראשיים. אין אזור למוסדות ציבור בנפרד ומרכז מסחרי בנפרד. הכל קשור יחד וזה פשוט מצוין. בתמונה למטה אפשר להתרשם מהגיוון- הרחובות באדום הם בעלי השימושים המעורבים, הרחובות הכתומים משמשים בעיקר למגורים, הבנייה הגבוהה והיוקרתית מסומנת בצהוב, בחלק המזרחי שפונה לאגם (התצלום מוצפן) בנייה בגובה 3-4 קומות מסומנת באדום והבנייה הנמוכה בכחול.

כמה תובנות בעניין הזה:

קודם כל , צריך להפסיק לפחד. צפיפות היא לא מילה גסה והתכנון כיום הוא אנטי צפיפות. למה? כי הכל עובד במכפילים של שטח ירוק לנפש, מוסדות ציבור לנפש, תקני חנייה לדירה. ככל שרוצים להעלות צפיפויות ולאפשר לדוגמה דירות קטנות יותר או פינוי-בינוי בהיקפים גדולים נמצאים בגרעון של שטחים ירוקים והפרשות לצרכי ציבור ונשארים עם דירות ענק  / שיכונים מתפוררים שאי אפשר לפנות. לא צריך כל כך הרבה שטחים ירוקים, עדיף שיהיו מעט אבל בשימוש אינטנסיבי לכל אורך שעות היממה מאשר הרבה שטחים ירוקים נטושים. מקומות חנייה- מספיק עם השטות הזו, חנייה צריכה לעלות כסף ולא צריך חנייה תת קרקעית לכל בניין, מה שמייקר יותר עלויות ההקמה שלו והמחיר מגולגל על הצרכן. צריך להפסיק לפחד מתכסיות, תמיד מגבילים תכסית ל-30-40% משטח המגרש, למה? ככה נוצרים שטחים פרטיים שאיש לא אמון על האחזקה שלהם, אם מפתחים אותם זו עוד מטלה שהעלות שלה שוב מגולגלת לצרכן והכי חשוב- הבניין רחוק מהרחוב ויש איים של בניינים בין שטחים פתוחים. חבל מאוד. לא צריך להתבייש לבנות על קו המגרש ממש וליצור רחוב משמעותי.

שנית, לערב שימושים איפה שאפשר. לדחוף בתי קפה לפארקים וגנים ציבוריים, יחד עם שימושים מסחריים נוספים, לדרוש תמהיל שימושים בכל תכנית, ולהפסיק עם ההפרדה בין מגורים לקריית מוסדות ציבור למסחר. כולם יכולים לגור בכיף. שמחתי מאוד לקרוא את הפוסט הזה אצל יובל בעניין מתחם הרכבת. אני מקווה שלאט לאט נבין שעיר לא מתכננים דרך מספרים וטבלאות.

כל זה גם בא לי טוב יחד עם "במרחק הליכה" של ארנה קזין שקראתי לאחרונה. חיבור קליל ונוח על אורבניות. יש כאן היפוך מעניין במה שאורבניסטים חדשים מציעים ביחס לעיר. במאה ה-19 ובחלקים נרחבים של המאה ה-20 העיר הייתה מקור כל הרוע. מקום מנוכר, אכזרי, תחרותי, מנוגד לכפר האינטימי, המוכר והטהור. בימינו אין כל כך כפרים אלא פרברים והאורבניות החדשה, אם לשרטט בגסות את הטיעונים, הופכת את הדימויים. הפרבר הוא המנוכר, המשעמם, המקדש את הפרטיות ואת הפרט. העיר לעומת זאת היא המקום בו נוצרות התארגנויות קהילתיות, סביב בתי קפה שכונתיים, גינות משחק, מנהיגות מקומית ושאר מוקדי עניין. העיר החדשה, בתנאי שהיא מעוצבת כעיר ולא כפרבר צפוף, הופכת להיות המקום המוכר והנעים בעוד בפברבר המשעמם והחד-גוני עקרות בית נואשות יוצאות למסעות רצח ותלמידי תיכון משועממים מסניפים גז מזגנים ודברים אחרים. חומר למחשבה.

ואם כבר עיר מוכרת וידידותית- הנה שיר ילדים חביב מרחוב סומסום, שמתנגן לו בביתנו ודרכו ילדים לומדים להכיר את הזרים בחייהם.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



6 תגובות

  • אוגוסט 17, 2010

    לירון

    http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3929945,00.html

    חומר למחשבה לאלו החושבים שמודיעין היא ככלל עיר טובה, ו"נהדרת" בפרט לגידול ילדים

  • אוגוסט 17, 2010

    לירון

    לעניין "מייל התרבות" מספר נקודות למחשבה.
    ניתוק העיר העתיקה מהעיר החדשה, על ידי הקפתה בגן לאומי, משקף התייחסות לעיר – שאמורה לתת ביטוי לרקמת חיים אנושית תוססת – כאל פסל דומם, שיש להתבונן בו כבמוצג מוזיאוני. מיקומה הטופוגרפי המיוחד של העיר העתיקה מצדיק ניתוק כזה משלושה כיוונים, שבהם היא מתנשאת מעל ואדיות עמוקים: הגיחון ממזרח והקדרון מדרום וממערב. הבנייה על מדרונותיהם קשה. מצפון, לעומת זאת, כפי שהבחינו גם הבריטים, התאפשרה התפתחות הבנייה החדשה בצמוד לחומה. בצד זה פני השטח נמשכים במדרון העולה במתינות רבה צפונה. לא בכדי נהפך שער שכם לחשוב בשערי העיר העתיקה. מרכז העסקים הראשי של העיר המזרחית נמצא שם, סמוך לחומת העיר.
    עד מלחמת העצמאות היתה העיר העתיקה מחוברת ברצף אורבני משער יפו במערב ועד מוזיאון רוקפלר בצפון-מזרח. רחוב הנביאים הגיע ממרכז העיר המערבית (כיכר הדוידקה) עד שער שכם. רחוב יפו נמשך, כולל רצף מסחרי שוקק, עד שער יפו ממש. כל זאת, לפי תוכניות המנדט הבריטי.
    שטח ההפקר שנוצר בעקבות הסכם שביתת הנשק מ-1948, וההרס שהתאפשר לאחר מלחמת ששת הימים, פגעו בחלקים מרקמה זאת ויצרו נתק בין חיי העיר העתיקה לעיר החדשה. שכונת ממילא נהרסה ובמקומה קמה "תוכנית ממילא", שכונת יוקרה דלילה ונעדרת חיים, ונסללו כבישי גישה רחבים, להבדיל מרחובות שוקקי חיים. רחוב הנביאים נותק על ידי כביש מספר 1 והמשולש שלפני שער שכם שב להיות שטח הפקר.

    יצירת "המייל התרבותי" זהו מושג אורווליאני הדורש התייחסות. מי שאינו מכיר את ירושלים עשוי לחשוב שמדובר כאן במול שבוואשינגטון, חלל עירוני באורך מייל, שלאורכו ממוקמים מוסדות התרבות החשובים של העיר. המושג בשימושו הירושלמי אינו דומה כלל למקור. הוא הומצא על ידי העירייה והקרן לירושלים כגימיק מכירות לתורמים, שרובם אמריקאים.
    המייל התרבותי אינו מחבר בפועל בין העיר החדשה לעתיקה בשל הימצאותו של הגן הלאומי סובב החומות ובוודאי לא סייעה לכינון אותו מייל נכסף. אף אחד מהמוסדות השוכנים במייל זה אינו בתוך הגן הלאומי, וכולם היו יכולים להיות מוקמים גם לולא נותקה העיר העתיקה מהחדשה.

  • אוגוסט 17, 2010

    יובל

    עמית – מסכים עם כל מילה. עירוניות טובה חייבת להכיל עירוב שימושים. אגב, מה מצב התח"צ בשיקגו? אני יודע שבמרבית הערים בארה"ב התחבורה הציבורית היא ממש לא יעילה, בניגוד לאירופה, אבל האמת שאני לא יודע לגבי שיקגו.

    הדוגמא שלירון הביא/ה לגבי מודיעין היא המחשה מצויינת לעיר שהשימושים בה מופרדים יתר על המידה (ופרבר ככלל). גרתי במודיעין-מכבים-רעות בתיכון, והשעמום שם הוא בלתי ייאמן. ברגע שהיה לי את האוטו של ההורים בסופי-שבוע הייתי יוצא יותר לירושלים, ו-3 בתי העסק שהיו פתוחים במושבה הגרמנית בשישי בערב באותה תקופה נראו לי כעולם ומלואו. מרכז העיר בכלל היה פלנטה אחרת בשבילי. זה לא פלא שנערים מסויימים, לפני שהם מחזיקים ברישיון נהיגה, צריכים להפיג את השעמום בעזרת שריפת פחים וכו'.
    לגבי התגובה על המייל התרבותי – מסכים כמעט לחלוטין, זה מה שניסיתי להתייחס אליו בקצרה באותו פוסט על מתחם הרכבת שעמית קישר אליו. המייל התרבותי חייב להתפתח בין אותן נקודות תרבות מבודדות, אחרת אין לו שום משמעות.
    אגב, דווקא מתחם ממילא – לפחות הקניון שלו – חיבר את העיר החדשה לעיר העתיקה. ירושלמים ותיירים כאחד מסתובבים בשלומציון/בן-סירא, נכנסים לממילא, ומשם לשער יפו. כל התיירים במלון שאני עובד בו עושים את המסלול הזה כדי להגיע לעיר העתיקה. יש חיבור ישיר.

  • אוגוסט 17, 2010

    עמית

    התחבורה בשיקגו טובה, קודם כל בלייקוויו אין צורך ברכב או בתחבורה ציבורית כי באמת הכל ברגל. אבל באופן כללי יש בשיקגו רכבת עילית לא רעה בכלל. כמובן שלפרברים הצפוניים המצב חמור יותר.

  • אוגוסט 18, 2010

    18.8.2010 « מה אני קוראת

    […] בחו"ל: עמית פוני היה בשיקאגו ולמד דברים מעניינים על בניה עירונית […]

  • […] 8. עמית פוני היה בלייקוייו שבשיקגו וחזר עם כמה מסקנות: […]