אתה אופטימי?

  • מה יהיה כאן השנה? אתה אופטימי? (אמממ…)
  • רגע, והתחבורה? והצעירים שבורחים? אתה יודע – כל ירושלים זה חרדים וערבים. (אה… זה… לא בדיוק ככה…)
  • וראית את המפלצת הזאת שבנו בהולילנד? מה, אתם רואים את זה מהחלון? אז מה אתם עוד עושים בירושלים בעצם? (אנחנו פשוט מתים על העיר… זה גם הבית שלנו… רגע אז אתם לא באים?)
  • אה, בטח שכן, למה לא? קבענו להורדוס במוזיאון ואז לפארק המסילה ולקפה בתחנה?

תכנון זה כאילו משהו של בתים, כבישים, וכל מיני דברים. אבל תכלס הכל כנראה מתחיל מהאנשים. והאנשים בירושלים, כלומר אנחנו, כל כך שונים זה מזה. חוץ מיהודים וערבים, חרדים ו-"כלליים", סטודנטים ואנשי אקדמיה, צעירים, מבוגרים וילדים, יש גם כל כך הרבה קבוצות שלא כל כך מדברים עליהן, כי אין על זה נתונים סטטיסטיים, ובלי נתונים, כמו שאומרים, אתה סתם עוד אחד עם דעה. אנסה בהזדמנות להסביר על מי אני מדבר.

בשנה האחרונה, משום מה, בכל פעם שישבתי לכתוב, זה, כלומר הדבר החשוב הזה שרציתי להגיד לכם, זה שריחף מעלי כל היום בציפייה להזדמנות לזרום אל המקלדת – איכשהו פרח ועף, או סתם התכדרר לו בצד ולא רצה להיפתח. ככה היה עם בית צפאפה, ועם המרתון, והפורמולה, והתחנה, ועוד המון.
אבל להסתכל על העיר, ללכת בה, לחשוב עליה, זה הרי מה שאני עושה כל היום, כבר הרבה שנים. ואני כל כך אוהב לחלוק את זה. אז מה הסיפור? כנראה שזה אני – לי המציאות נראית מאוד מורכבת, ושצריך לחשוב עליה הרבה לפני שמתיימרים להבין משהו. במילים פשוטות – אני תמיד מסבך כל דבר. וגם, אממ… לא ממש מלא בטחון עצמי…

אבל הנה – הקפה הראשון של תשע"ד כבר מוכן, והיא מתחילה ברגל ימין. ההחלטה הראשונה שלי לשנה החדשה היא להתחיל לכתוב בירושלים האחרת. ושתהיה שנה טובה לכולנו.

מאז שנות ה-1970 בירושלים, מאז שנות ה-1990 עם משפחה, ומאז 2000 עם ילדים. למדתי אדריכלות ותכנון עירוני, משתדל לעזור למי שאני יכול, וככה לעשות קצת מכל דבר. רוב הזמן עסוק במחקר ובתכנון במכון ירושלים לחקר ישראל.



אסור להגיב. למה? ככה.