אנשים רגילים

חזרתי מפולין ביום שישי בבוקר. היה מסע מטלטל. קודם כל, למי שעקב: מצאתי את החיים, הצלחתי להחיות בדמיוני את העולם היהודי שאיננו עוד. לשמחתי ניתן דגש על 600 שנות פולין יהודית. שש מאות שנה שאמון גת, מפקדו האכזרי של אזור קרקוב הודיע באותה סצינה ב"רשימת שינדלר" שהוא הולך למחוק מעל פני האדמה. אני מבין את ההסתייגות מהנסיעה במדים. גם אני הייתי שותף לה אבל אחרי החוויה הזו אני שלם איתה לחלוטין. כל עוד המדים אינם התרסה- הרי שהמסע הזה הוא פרק ראוי עבור מפקדים בצה"ל. כל עוד אנו מספיק צנועים לא להבטיח הבטחות שלא בטוח שנצליח לקיים, כל עוד אנחנו לא שופטים את הקורבנות ולא מודיעים בביטחון לעולם שלו הייתה לעם היהודי מדינה באותה העת השואה הייתה נמנעת- הרי שהמסע מבורך וחשוב. לא אלאה אתכם ביומן המסע המלא שלי אלא בנקודה שעלתה לדיון במהלכו והיא השאירה עלי את הרושם החזק ביותר. כקריאת חובה למסע נתנו לנו את ספרו של כריסטופר בראונינג "אנשים רגילים". ספר מומלץ מאוד. במשך שנים ההתעסקות שלנו בשואה הייתה מצד הקורבנות. מה עשו לנו ואיך עשו לנו, כן שופטים, לא שופטים, יודנראט, קאפו וכדומה. במסע הזה, הודות לספר של בראונינג, התסכלתי פעם ראשונה על השואה דרך עיני הרוצח. מי הרוצח וכיצד הוא הגיע למצב הזה? בראונינג מביא ניתוח מדוקדק של התהליך.

לי תמיד היה הדימוי שהרוצחים הנאצים היו חיות, סאדיסטים, אנשי SS קיצוניים, חדורי שנאה אידיאולוגית, שינקו אותה בחלב אמם. היו כאלו בוודאי. אבל בראונינג מתאר בספרו גדוד מילואים של משטרת הסדר. גברים בגיל 40-50, בעלי משפחות, מעמד בינוני מהמבורג, לא צעירים ששטפו להם את המוח, לא לוחמי על, מילואמניקים עם כרס. רק כדי לצחוק עלינו יותר- שמו של הגדוד הזה הוא: ה-101. הספר מתאר איך אותם "אנשים רגילים" הופכים למכונת הריגה משומנת שאחראית לרצח של כ-30,000 יהודים בבורות ירי ובאקציות ולשילוחים של עוד עשרות אלפים למחנות השמדה. אנשים רגילים. מילואימניקים. האם יכלו לסרב? שוב, בדימוי שהיה לי חשבתי שמי שסירב פקודה חטף כדור במקום, אחרת איך אפשר להסביר את שיתוף הפעולה עם מעשי הזוועה? ובכן הייתה אפשרות לסרב וחלק קטן מאוד מחיילי הגדוד ניצל אותה. הייתה בחירה והרוב בחרו להרוג. הפעם הראשונה  עוד הייתה קשה, זה גם היה קשה לקחת לבור ההריגה אם ובת יהודיות-גרמניות מפרנקפורט ולשוחח עימן בגרמנית. זה יותר קשה מלקחת "אוסט יודן" מהשטעטל שנראה כמו בקריקטורה אנטישמית. אז ההתחלה קשה אבל הלחץ החברתי, הלכידות היחידתית, הרצון להיות שייך למשהו גדול יותר וכמובן המצע האידיאולוגי- כל אלו הופכים אנשים לרגילים לרוצחי המונים. אני כמובן מתמצת ומקצר- ממליץ לקרוא.

המסע הזה העביר לי את השואה לפלנטה שלנו. לא בפלנטה אחרת כי אם על כדור הארץ התרחשו הדברים. לא על ידי בני שטן כי אם על ידי בני אדם. הם לא היו חיות. הם היו אנשים רגילים. והמסר פשוט, מבלי להיגרר לפלשתיניזציה זולה של השואה: זה קרה בעבר וזה יכול לקרות שוב, לקורבנות, לרוצחים, לעמים אחרים, בהיפוך תפקידים, הכל ייתכן והמדרון חלקלק מאוד. אם ב-1920 היו שואלים הוגים אירופאים איזו חברה תהפוך בתוך 20 שנה לחברה שטופה באידיאולוגית השמדה כלפי היהודים ותממש אותה התשובה לא הייתה בהכרח גרמניה. אני לא יודע אלו עוד צבאות מקיימים דיונים כאלו, בוודאי לא אחרי יום טעון  במאידנק שבו הייתה לנו כביכול "הליגטימציה" המלאה לעסוק אך ורק בקורבנות. המסרים הללו לא פשוטים לנו כישראלים. "אנשים רגילים" לא תורגם לעברית במשך כעשרים שנה. ספרו של דניאל גולדהאן "תליינים מרצון", העוסק באותו הגדוד בדיוק (ובו המסקנה היא כי מדובר ב"גרמנים רגילים") יצא אחרי ספרו של בראונינג ותורגם לפניו לעברית. הרבה יותר קל לנו לאמץ את המסקנות של גולדהאגן.

אז אחרי לבטים רבים אם להצטרף למסע אני ממש לא מתחרט. היו פרקים שהרגשתי כמו החייל היהודי-אמריקאי ב"טוראי ראיין" שמנופף בדיסקית שלו מול שבויים גרמניים ומתגרה בהם: "יודן…יודן". אבל ביום האחרון המבוכה הזו התפוגגה מול מפעל המוות של בירקנאו. יש בי תחושת גאווה על עומק הדיונים שניהלנו, על הבגרות והפתיחות שהם מחייבים ויותר מכל- על חבורת המפקדים במילואים שמשרתת בצבא הזה, חבורה שיש לי הזכות להיות חלק ממנה.

בן 36, ירושלמי מלידה, אבו-אל בנאת עם תעודות. בין יום מילואים אחד לשני עוסק בהתחדשות עירונית עבור חברת "מוריה".



7 תגובות

  • דצמבר 30, 2010

    בן

    עמית, כל הכבוד. אני באופן אישי רואה בהליכה במדים כאמירה חזקה מאוד וחשובה.
    אני חושב שאני יכול להבין את המבוכה שאתה מציין אני משער שזה נובע מהפער של להיות שם כאדם פרטי וכסוג של סמל בו זמנית.

  • ינואר 1, 2011

    ערן טרבלסי

    כתבה מעניינית על אדם מעניין:
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3465061,00.html

    מעניין ההבדל בין דייטש שלנו לדייץ' שלהם 🙂

  • ינואר 2, 2011

    ערן טרבלסי

  • ינואר 2, 2011

    עמוס

    ערן, אכן לא נעים אבל איך זה קשור לפוסט?

  • ינואר 2, 2011

    עמוס

    עמית, תודה. טקסט מעניין וחשוב. באיזשהו מקום התגובה שלי לפוסט הקודם מתאימה אולי יותר כאן, אפרופו "אנשים רגילים".

    אני שמח שהמסע במדים אינו בגדר התרסה, וכל הכבוד למי שהחליט על הספר הזה (לא קראתי, גם לא את גולדהאגן) כבעל מסר אוניברסאלי שעל מפקדים בצה"ל להכיר. עם זאת גם חיילי צה"ל יכולים לצאת ללא מדים, והנסיעה במדים מציגה מסר (מורכב) שעם חלקים ממנו קשה לי להזדהות.

    את אותה התבהמות שאתה מתאר אפשר לראות גם בקונטקסטים אחרים, במקרים אחרים – כל סוג של התעללות קבוצתית בחלש כלשהו נושאת בחובה גרעין של התבהמות דומה, בקנה מידה קטן. התבהמות כזו היא לרוב פרי מניפולציה של המנהיג והיגררות – מתוך העדר חשיבה ביקורתית ועצמאית – של השאר. עדיין – היה יסוד מכאני, לא אנושי (ומבחינות אחרות אולי דווקא מאד אנושי ושרדני) בבחירה של חיילי אותו גדוד, ועובדה היא שלא כל אחד בוחר לוותר על היסוד האנושי שבו; לא כל אחד היה עובר את אותה טרנספורמציה, ולא בכל קונטקסט תרבותי הרוב היו עוברים אותה. אולי אני נאיבי, אבל נראה לי ש"אצלנו" – מקרים כאלו לא יכולים לקרות בכזה קנה מידה. אם יכולת לחוש גאווה על עומק הדיונים שניהלתם, האנשים הללו לא יכלו להפוך מ"אנשים רגילים" ל"תליינים מרצון". אגב, "משטרת הסדר" זה לא גוף שהיה יכול להתקיים אצלנו.

    אני רק יוכל לחזור ולהמליץ על "לבד בברלין" שבדיוק סיימתי, ושעוסק באותו תהליך העובר על האזרחים. מי מהם מתבהם ומי לא, איך גולשים במדרון החלקלק ואיך שלטון הפחד מעודד את ההתבהמות הזאת, לכאורה בשם "אהבת המולדת".

    עמוס

  • ינואר 2, 2011

    ערן טרבלסי

    לא קשור, אבל זה היה הפוסט האחרון, ובד"כ הפוסט האחרון הוא המקום להסב את תשומת לב הקוראים גם לדברים לא קשורים. אולי בפוסט הזה היה עדיף להימנע מכך, ולהפנות דרך פוסט אחר.

    מצטרף בהחלט להמלצות על "לבד בברלין".

  • ינואר 4, 2011

    עמוס

    ערן, מצטער – עדיין חדש כאן ולא מכיר מספיק את נוהגי הבלוג.

    עמית – אולי כדאי לפתוח פוסט כזה שייועד ל"המלצות הקוראים"? אפשר להיתלות באילנות גבוהים ולקרוא לו "מהנעשה בעירנו".