אז היו בחירות..

אז היו בחירות. לא ייאמן שעבודה מטורפת של כמה חודשים טובים מתנקזת בסופו של דבר ליום אחד. לילות לבנים, עיניים טרוטות מעייפות ומשעות ארוכות מול המחשב, טלפונים ומיילים כאילו שאין מחר, אדרנלין היסטרי (שהלך וגבר), ועוד כמה עניינים שיישארו מסווגים לשלושים השנים הקרובות.

פייר? אני מה זה מאוכזבת. הייתה התנהלות מזעזעת (בלשון המעטה) של חלק מהמתמודדים ומהסיעות. רפש שנזרק לכל עבר, הכפשות שלכלכלו כמעט כל חלקה טובה שנשארה, שקרים, מניפולציות ודמוניזציה. יותר מדי אנשים שכחו מה מסתתר מאחורי המונח "חברות" ופשוט התאבדו על הקמפיינים או על המועמדות שלהם.

יש שלושה דברים משמעותיים שאני לוקחת איתי להמשך הדרך:

1.הפקת לקחים מאותם האנשים שאיכזבו אותי ברמה האישית. לא יודעת אם אפשר לשקם אמון שנפגע ברמה כזאת, עדיין אין לי תובנות בנושא הזה.

2.משה ליאון כמקרה בוחן: איך מתעוררת לה החברה האזרחית כשצץ איום מהותי לירושלים כפי שאנחנו מכירים אותה ורוצים שתמשיך להתקיים ככזאת. הגירתו של משה ליאון לירושלים הדליקה נורות אדומות מעל הראשים של כל תושבי ירושלים שאוהבים את העיר באמת. עוד לפני שהוא הספיק להכריז על המועמדות שלו לראשות העיר כבר הייתה התגייסות המונית של ארגונים אזרחיים, תושבים, צעירים יותר וצעירים פחות. כולם השכילו להבין (הרבה לפני שדרעי התראיין ואישר את החששות) שמשהו במועמדות הזאת פשוט מסריח, ריחה של הקומבינה נישא למרחוק, ולא היה ספק שההשתלטות העוינת שמתוכננת אי שם במרתפי ש"ס- ק.ג.ב לא תתרחש במשמרת שלנו. מכאן התחילה ופרחה פעילות ענפה ומשמעותית של הפצת האמת לכל עבר כדי שכולם יידעו ויבינו מי הוא אותו ליאון ומה לעזאזל הוא מחפש בירושלים. היום כולם יודעים את התשובה. גם אותם מתי מעט שתמכו בו וטענו שהוא יישאר לחיות בירושלים בכל תוצאה אוכלים היום את הכובע, כשכבודו הודיע שנייה לאחר התבוסה שהוא חוזר לבית האמיתי שלו (שאותו בעצם מעולם לא עזב) בגבעתיים. בעיניי ההתגייסות וההירתמות הזאת היא לא נקודה של אור, היא מגדלור פלורוסנט מסנוור שמוכיח שוב שהאנשים עושים את העיר. וכשיש כאלה אנשים טובים, אכפתיים, ערכיים, פעילים וחדורי מוטיבציה- אי אפשר להפסיד. מכאן השמיים הם הגבול, אין לי ספק שירושלים תגיע למחוזות רחוקים ומדהימים שעליהם יכולנו רק לחלום עד לפני חמש שנים, בזכות אותם אנשים מדהימים.

3.האדישות הרגה אותי. האכזבה הגדולה שלי היא מאחוזי ההצבעה הנמוכים כל כך. הפער בין התושבים הפעילים לבין התושבים שאינם פעילים הוא כל כך גדול מבחינת האכפתיות והאהבה לעיר, שזה כמעט בלתי נתפס בעיניי. ביום הבחירות חרשתי את העיר כדי להוציא אנשים מהבית אל הקלפי. בין היתר עשיתי "רונדו" של חמש שעות בגילה, בית הכרם, עין כרם וקריית יובל ונתתי את נשמתי ואת כל כולי וקולי למגאפון בקריאה לתושבי השכונות לצאת מהבית ולהשמיע את קולם בקלפי. מאות אנשים חרשו את העיר באותו יום בניסיון להעלות את אחוזי ההצבעה, כולם עבדו קשה ונתנו את כל כולם, ולכן התוצאה הסופית כל כך מאכזבת.

כולנו נצטרך להפיק לקחים לקראת הבחירות הבאות. מבחינת חבריי לעשייה ומבחינתי הקמפיין לעידוד הצבעה של בחירות 2018 צריך להתחיל כבר מחר וכולם חייבים להתגייס אליו, אחרת נמצא את עצמנו בעוד חמש שנים עם מועמד חרדי (אין סיכוי שלא יהיה מועמד חרדי אחרי שתי קדנציות רצופות של ראש עיר חילוני) שעלול לקבל תמיכה גורפת של הציבור החרדי, ואם אחוזי ההצבעה לא ירקיעו שחקים שוב נגיע לנקודה שבה כל מה שהשגנו יעמוד על כף המאזניים.

בקיצור, כולם צריכים להתחיל לעבוד קשה כבר מעכשיו כדי שאחוזי ההצבעה יכפילו את עצמם בעוד חמש שנים. כולם גם חייבים לזכור שיש את היום שאחרי הבחירות ואסור לשכוח אותו בתקופת הבחירות- אי אפשר לזרוק מילים לאוויר, הכפשות חסרות בסיס ופגיעה אישית באנשים בלי להבין שיהיו לזה השלכות ביום שאחרי. יש לזה חלק גדול באחדות שתהיה חייבת לקרות במערכת הבחירות הבאה כשכנראה נעמוד מול איום לא פחות גדול לירושלים ממה שעמדנו מולו הפעם.

נולדתי וגדלתי בירושלים, אוהבת את העיר הזאת אהבה גדולה. שמחה וגאה לתרום את חלקי בעשייה לטובת העיר ובכלל להיות ירושלמית.



2 תגובות

  • נובמבר 5, 2013

    החיידק הידידותי

    מה שיותר מפחיד אותי בבחירות 2018 הוא זהותו או זהותה של המתמודד או המתמודדת מטעם "המחנה הפלורליסטי" במידה וברקת יחליט שהוא מסיים את תפקידו. כרגע נראה שיש יותר מדיי טוענים סבירים לכתר, ביניהם אפשר למנות את עופר, רחל וכמובן תורג'מן הנודניק שלא ירפה לעולם. לא נראה שמישהו מהם מצליח לאחד את השורות כמו שברקת מצליח (וגם הוא בקושי רב).

    • נובמבר 5, 2013

      עמית (אחר)

      בינתיים (מהפרסומים בתקשורת) נראה שהוא מצליח לאחד בעיקר את ש"ס והימין הקיצוני.